היפ-הופ

מתוך איןציקלופדיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שכא.png

בערך זה יש שגיעות קטיב

נראה כי מי שכתב את הערך הזה הוא ילד בן 6 ויש בו שגיאות כתיב ו/או בעיות דקדוק ו/או בעיות פיסוק. עזרו לנו להפוך אותו לערך איןציקלופדי.

"יואו מן ונאכל שמן!"
~ ילד בכיתה ד' שרוצה להיות מגניב


היפ-הופ (ידוע גם כ-"אני מגניב מידי בשביל לשמוע ת'חרא הזה, כי אני וונאבי פריק מטומטם שחש ת'צמו ומעדיף לשמוע איזשהו סולו של פינק פלויד או עוד מש'ו שמבינים גדולים במוזיקה כמוני שומעים אההה והיפ-הופ זה חרא. לא שממש שמעתי הרבה היפ-הופ אבל כולם אומרים שזה חרא אז זה חרא") זה סגנון מוזיקה שהומצא כנראה על ידי כושים באפריקה שהיה להם משעמם אז הם הפיקו מקצבים ודברו תוך כדי, מה שיצר קטע מגניב מאוד, אז הם החליטו להפיץ את זה. למוזיקה היתה מטרה טובה אך היא נהרסה לגמרי וכיום זה מוזיקה מסחרית מעצבנת (רוקרים הזהרו!!)


ההיפ-הופ המקורי

אמירה חברתית מחאתית או כל דבר שיושב על הלב תוך שילוב מקצבים של די ג'יי ופניה לקהל צעיר ורחב בשביל להפיץ את המסר.


ההיפ-הופ היום

חרא מסחרי של חבורת עבריינים כושים "מגניבים" מאמריקה שהרסו את הסגנון והפכו את הנושאים המקובלים (מחאה ופריקה כאמור) לבחורות, כסף, ופירסומות לשוקו/נעליים. השיא היה כאשר MTV החליט לקרוא לסגנון "ראפ" שזה כידוע 570 אחוז מהמילה CRAP ובכך חיסל את הסגנון. בין כל ה"היפ-הופ" היום יש אולי איזה 10% מוזיקה איכותית שנישארה, אבל או שהיא נשארת במחתרת או שהיא נעלמת מהתודעה תוך זמן קצר.

ישנם כמה סוגים של ראפרים, הינה כמה מהם:

הראפר החנון

קרוב משפחה של הגיימר. מדובר בחנון מיוחד שיעדיף לשבת כל היום על תוכנת הפרוטי לופס או הקיובייס שלו ולעשות ביטים. כשהוא לא עושה ביטים הוא מחפש צלילים חדשים או מנסה להתקין את המקלדת שליטה היקרה שהוא קנה לצרכי הפקה מקצועית. לעיתים הוא גם יוצא החוצה, אבל זה רק כדי להשיג קליינטים לאולפן הביתי שלו.

הראפר העבריין

סוג מסוכן ביותר של ראפר, קרוב משפחה של הבטטה מדובר על הראפר שמסתובב ברחובות עם בגדים רחבים ביותר (שנראים עליו כמו מפרסי ספינה), לרוב כושי או תימני לפחות, מרביץ לזקנות, הורס ספסלים ברחוב ומכה חפים מפשע, וגם בדרך כלל מספר אחד ברשימת המבוקשים אצל המשטרה האזורית. הוא יכתוב על חיי הפשע המגניבים שלו, יתאר איך המשטרה מתנקלת אליו וכמובן על כמה שהוא עשיר ובחורות נמרחות עליו. סוג נדיר בארץ.

חוץ משני הסוגים העיקריים יש עוד כמה סוגים קטנים של ראפרים.

ראפר בשקל

קרוי גם "וואנאבי ראפר". קרוב משפחה של הפוצון. מדובר לרוב בילד בן 12 שמתלבש רחב, הולך עם פוזה, עושה פוזות מול המראה, מצלם את עצמו עושה תנועות ידיים מוזרות, שומע סבלימינעל והרצל (הגיבורים שלו) וכמובן יכתוב על כמה שהוא עשיר ובנות נמרחות עליו, יו יו יו. "ראפר" כזה ימות באיזשהו שלב ממכות מראפרים אמיתיים או שיתאבד אחרי שלא קיבלו אותו לתאקט אחרי השיר שהוא עבד עליו במשך שלושה ימים (שכולל חצי בית ופזמון).

ערסוראפר

כמו שזה נשמע, ראפר ערס. זה סוג של ראפר נפוץ מאוד בארץ. שערו בדרך כלל יהיה מחומצן, הוא יציק לבנות, יהיו בו כל האלמנטים של הערס הממוצע, ובנוסף הוא גם ישמע ראפ משולב עם מזרחית, ינסה לכתוב שירי ראפ ואז יזכר שהוא לא יודע אלף בית, ילך בפוזה ויעריץ גנסטרים כושים, לדוגמא רון נשר.

ראפר מוסתר

מדובר באדם שמתלבש רגיל, הולך רגיל, ובכלל לא ניראה עליו שהוא ראפר, ובחיים לא היית מזהה שהוא ראפר עד שהיית מחטט לו במחשב וקולט את תיקיית השירים שלו. ראפר כזה בדרך כלל עסוק במשמעות החיים, פילוסופיה, מלחמה ב"ראפרים בשקל", הברזה משיעורים, התחלה עם בנות ושמיעת ראפ מחתרתי ואיכותי. ראפר כזה גם בדרך כלל לא יתפרסם ויעדיף להישאר במחתרת עד סוף חיו, בטענה שהמיינסטרים טורף ומרושע.

ראפ בישראל

על אף הטענות, אין שום ראפ בישראל. מה שיש בישראל זה קראפ, חיקוי עלוב לראפ ולא יותר מזה. על אף שיש קצת אומני ראפ ישראלים טובים, כולם מתעלמים מהם ומעדיפים לשמוע עד כמה סאבלימנעל עשיר ומגניב וכמה בחורות יש לו.