חרא בלבן

חרא בלבן הוא מאכל ישראלי מסורתי. מוגש כמנה עיקרית. מורכב מחרא ולבן.

רכיבים

ישנם מספר מתכונים דומים להכנת חרא בלבן. הרכיבים הקבועים בהם הם כמובן חרא ולבן. בנוסף, במטבח האשכנזי מוסיפים סוכר וחתיכות גפילטע פיש ורגל קרושה. הגרסה המרוקאית כוללת חריימה ופלפל. הגרסה הישראלית הקלאסית היא חרא בלבן בתוספת שמן זית ופלאפל. נאכל בלאפה ערבית, דבר המסמל את הציונות של העם.

היסטוריה

בתוקפת העליה הראשונה והשנייה, עולים חדשים מרוסיה גילו כמות גדולה של חרא במדינת ישראל (פלשתינה באותם הימים). הם התיישבו באוזרים מלאי ביצות, מלאריה וכולרה. מאז אותה התקופה אכילת חרא נחשבת למעשה אצילי וציוני, מכיוון שבכל מקום אחר בעולם יש כמות קטנה בהרבה של חרא טבעי. המרד הערבי הגדול ופרעות תרמו רבות לכמות החרא והכניסו ליום-יום את השימוש בלבן כתוספת אותנטית לחרא. בהמשך השנים תנאי מחייה של העולים השתפרו, עד לעליה הגדולה ממרוקו שהביאו איתם חרא משלהם. החרא המרוקאי היה דומה מבחינה מהותית לחרא הישראלי הקדום והשתלב היטב עם לבן.

בהמשך, כל עליה חדשה הביאה איתה חרא מיוחד משלה, החרא של תימנים לדוגמה תמיד הוגש בתוספת ג'חנון, של פרסים בתופסת גרעינים ושל רוסים מהול בוודקה.

בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 ברית המועצות קרסה והביאה להצפה המונית בחרא של אזורים שהיו בשליטה. העליה הגדולה שבאה בעקבות קריסתה זו הביאה איתה חרא ייחודי שהתווסף כשכבה נוספת בחרא המקומי. לבן לא היה מאכל נפוץ בקרב העולים ולכן ניתן היה להבחין בקלות בין חרא מיובא לבין החרא המקורי. הדבר גרם לתסכול וזעם שהביאה בעתה לעוינות באוכלוסיה המקומית. בעקבות הזעם, מאבטחים, עובדי ניקיון, עובדי בניין וקופאיות רבות עזבו את מקום עבודתם והלכו לחפש חרא בלבן במקום אחר. המשרות שהתפנו אפשרו שילוב יותר טוב של העולים בשוק תעשיית הצואה הישראלי.

חרא בלבן כסמל לאומי

עקב הקלות היחסית של השגת הרכיבים ובגלל הטעם הפיקנטי, הפך חרא בלבן לסמל של התרבות הישראלית. חרא בלבן מוגש רבות בצה"ל ובמקומות ציבוריים. בדרנים ופוליטיקאים ישראלים מוכרים חרא בלבן בכלי התקשרות ההמונית. חרא בלבן נחשב לאחד הסמלים הישראלים ביותר בעולם, יחד עם כובע טמבל ומטקות. הציונות של אכילת חרא בלבן במדינת ישראל מושכת תיירים יהודים רבים, החשים הזדהות עם אוכלי חרא ישראלים. התוספות של לבנה, פיתה ערבית ולאפה מדגישות את המקור היהודי של המנהג לאכול חרא.