קולנוע

מתוך איןציקלופדיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
"אנחנו לעולם לא ניפרד"
~ יהודה ברקן על קולנוע
"אנחנו לעולם לא ניפרד"
~ מרטין סקורסזה על רוברט דה נירו
"גידי אתה תשלם ביוקר"
~ מייקל ביי על גידי אורשר
איתמר בן גביר קינג קונג הוא החיפושיות אבטיפוס של המין האנושי תעשיית הקולנוע.

הקולנוע הומצא על ידיי להקת החיפושיות, על מנת להגדיל את היקף המכירות שלהם. התיאוריה גורסת שהקולנוע קיים כמאה ועשר שנים נכון לכתיבת מילים אלו, אולם יש תאוריה האומרת שבעת תכנון ההפקה שעשו על מנת לצלם את השיחזור של הסרט קינג קונג, הוחלט ע"י האולפנים לחסוך בכסף על אנימציה תלת מימדית ולכן הם בנו מכונת זמן, וצילמו בכ60,000,001 לפני הספירה, ולפיכך השיחזור של קינג קונג הוא הסרט הראשון שנוצר.

ראשית הקולנוע

הסרטים הראשונים שצולמו (להוציא את סרטיהם של החיפושיות) צולמו ע"י זוג קומיקאי האוונגרד, האחים לומייר. האחים לומייר, שהיו שייכים לזרם הפרוגרסיבי של הקומדיה בשנים 1890-1910, חשבו על מספר רעיונות קומיים לסרטים, ביניהם: לשבור קיר, להחליף כובעים, לאכול ארוחת בוקר, וכו'. ההמציא הנודע תומאס אדיסון השתמש בהמצאה של החיפושיות (או לייתר דיוק, הטכנאי הראשי שהיה אחראי על הבנייה, רינגו סטאר) והתחיל לצלם סרטים החל מ1905. הסרט שהופק בחסותו של אדיסון ובבימויו של אדווין פורטר, "שוד הרכבת הגדול", נחשב לסרט מהפכני ממספר סיבות, העריכה המקבילה, תזוזת מצלמה בפעם הראשונה, וחתיכת בן אדם לשניים על מנת להציג את החצי העליון של גופו בפריים (מה שידוע בעגה הקולנועית כ"מדיום שוט"). עוד מהפכן שחי בתקופה ההיא בתחום הקולנוע היה מלייה, שבסרטו התיעודי "המסע לירח" תוארה תקרית שבה הירח נורה ע"י קבוצה של מדענים צרפתיים בעין, ואיבד את היכולת לראות.

אקספרסיוניזם גרמני

האקספרסיוניזם הגרמני בקולנוע כולל יצירות כמו מטרופוליס (שלא לבלבל עם מטרופוליטן, ירחון ומשקה). הבסיס של האקפרסיוניזם הגרמני בקולנוע הוא שכל שהתפאורה מכוערת יותר והעלילה מובנת פחות, הסרט יותר טוב, הם אפילו בחרו למקם את עצמם בשנות העשרים כדיי להבטיח תנאים גרועים ככל שניתן ליצירת סרטים. רבים מייחסים לקומדיה הקבינט של דוקטור קילאגירי את התואר "הסרט האקספרסיוניסטי הראשון", הסרט כלל את אדוארד מאדוארד ידיי מספריים של טים ברטון, אף על פי שבויים כ70 שנה לפניו. הסרט מספר את סיפורו של מג'נון שמלכלך על הדוקטור שלו.

פורמליזם רוסי

הפורמליזם הרוסי, ידוע יותר בשמו הקלאסי, "הסרט המשעמם", הוא אופיין ביצירות של במאים כמו סרגיי אייזנשטיין, לב קולשוב, ודז'גה ורטוב, שסרטו "איש עם מצלמת קולנוע, אשר מתאר במשך שעתיים שעתיים תוך כדיי השמעה חוזרת של מוזיקה מונוטונית, סיטואציות יום יומיות שאורך כל אחת מהן לא עולה על חמש שניות. הסרט, המשעמם, לפי כל אמת מידה, נחשב לאחד המוצלחים בתחום. הפורמליזם הרוסי טען שקולנוע הוא פוקנציה של התקדמות העריכה, מה שאומר שלא משנה מה החומר המצולם, הסרט יהיה טוב (וזאת הסיבה שבדירוג הסרטים הטובים ביותר של כל הזמנים של ירחון הרולינג סטונז, לא רק בלונדינית קיבל את המקום ה17). מבקריי קולנוע מגדירים את הזרם כאחד הטובים ביותר באומנות הקולנוע.

הפוסטר של עשרת הדיברות, שהוא סרט יותר טוב מהאזרח קיין, אבל לא יותר טוב ממרס תורכי או קזבלנקה.

תור הזהב של הקולנוע האמריקאי

תקופה שהיוותה את פריחתו של ז'אנר הפילם נואר. בעידן ההוא פרחה תקופת האולפנים באמריקה, והתיאוריה הייתה שאם לא יצא סרט חדש כל שעתיים, התעשייה עצמה נכשלת. כדיי לעשות סרטים בקצב כל כך מהיר, על התסריטאים נדרש לחרבן תסריטים בקצב מהיר, דרישה זאת גרמה לפריחה בתעשיית האסלות בנוסף. הסרט הטוב ביותר שסיכם את תור הזהב של הקולנוע האמריקאי הוא האזרח קיין, ש"הוא הסרט הכי טוב בכל הזמנים בלי שום יכולת עירעור או אמירה נוספת מצד כל משהו" (מתוך ספר החוק האמריקאי).

הגל החדש הצרפתי

לאחר תקופה כושלת של הקולנוע בשנות החמישים (להוציא את שוודיה והבמאי המוערך (והיחיד) בה, אינגמר ברגמן), כמה קבוצה של מבקריי קולנוע צרפתיים שהמוכרים בהם ביותר הם פרנסואה טריפו וז'אן לוק גודאר, טענו ש"כולם קקות". כאשר נציגי תעשיית הקולנוע ענו להם שהם לא עשו שום דבר יותר טוב, התחילו המבקרים לעשות סרטים, ובפסטיבל אחד הציגו שלושה פרסים שזכו בכל הפרסים, ובכך הוכיחו שכולם אכן קקות.

תקופת הבמאי האמריקאית

הושפעה מהגל החדש הצרפתי ולקחה את המסר שלה צעד קדימה, בכך שהחליפו את "כולם קקות" ב"X הוא קקה בלבן" הבמאים המוכרים מהתקופה ההיא עדיין מאוד מוערכים וכוללים את סטיבן שפילברג, פרנסיס פורד קופולה, מרטין סקורסזה ושות'. הסרטים המוכרים ביותר מאותה תקופה הם טרילוגיית סרטי הסנדק, שהוגדרו כ"הסרטים הכי טובים בכל הזמנים בלי שום יכולת עירעור או אמירה נוספת מצד כל משהו כל עוד הוא גבר" (מתוך החוק האמריקאי).

תקופת האין-קולנוע

החל מ-23 ביולי 1963 בשעה 6:05 בערב ועד 24 ביולי 1963 בשעה 5:20 לפנות בוקר לא נוצר אף סרט חדש בשום מקום בעולם. התופעה זכתה לשם "תקופת האין-קולנוע" רק בראשית שנות השבעים, לאחר שמרטין סקורסזה עשה סרט ובו מחווה לתקופה זאת. חוקרים רבים ניסו לאפיין את התופעה ולהגדיר את סיבותיה, כשבין שאר הסיבות נמנו משבר הקפה העולמי, עקירת עצי הבאובב באפריקה וסתימה בכיור של נשיא ארה"ב דאז, קנדי. למעשה, רבים מונים את תקופת האין-קולנוע כסיבה המרכזית בעטיה רצחו סוכנים קומוניסטים את קנדי חודשים ספורים לאחר מכן, ולכן נראה שכל עוד ארכיוני הצבא האדום מאותה תקופה נותרים חסויים אין באפשרותינו להבין את מלוא משמעויותיה של תקופה חשובה זו. בשנות ה-80 וה-90 זכתה התקופה לעדנה במחקר האקדמי, כשמאמרו של פרופ' רוג'ר או. דונט-סי, "אפס קולנוע", הכתיר את האי-עשיה כשפה קולנועית חדשה ובעקבותיו קולנוענים רבים החלו לחדול מעשיה, לפחות חלק משעות היממה. זרם האי-עשיה הוליד את אמנות צילומי הסטילס, אולם בשנות האלפיים ירדה קרנו של הזרם, עקב פרישתו של פרופ' דונט-סי מפעילות ציבורית, ולאחר כמה שנים בהן איש לא עשה דבר לשימור מורשת האי-עשיה.

מיקו עדיין מתגעגע לצ'רלי.

סרטי הבורקס הישראלי

יצירות מופת המוזכרות בקנה מידה אחת רק עם זרמים כגון הגל החדש הצרפתי והניאו הריאליזם האיטלקי, וסרט הקאלט "צ'ארלי וחצי" נחשב הסרט הכי טוב בכל הזמנים, ועוקף אפילו את "האזרח קיין" (חוץ מבאמריקה שבה אמירה זאת היא מחוץ לחוק.)

הגל החדש בקולנוע הישראלי

מלחמה היא ארוע נפוץ במרחב הגיאוגרפי בו שוכנת ישראל, דבר שהביא לשפע של יצירות קולנועיות מעניינות ומסקרנות שזכו להכרה בפסטיבלים ברחבי העולם. "בן לוקח בת" נחשב בעיני רבים למבשרו של הגל הזה, אולם רק עם צאת "אלף נשותיו של נפתלי סימנטוב", בו נחשפה הכוכבת הגדולה של הקולנוע הישראלי, ריטה, החלו להתייחס גם באירופה להישגים האמנותיים של היצירה המקומית. "סיפור שמתחיל בלויה של נחש", "שחקנים" ו"אהבה אסורה" עיצבו את דימוי שדה הקרב המזרח תיכוני תוך שימוש בשפה קולנועית שחתרה תחת המבנים המקובלים בקולנוע האירופי - למרות שבקולנוע הוייטנאמי ניתן למצוא תימות דומות כבר בראשית שנות השישים. בשנות האלפיים נעשו מספר יצירות חשובות - כמו "תני סימן חיים", "מוכרחים להיות שמח" ו"אסקימוסים בגליל" - אולם מקובל לחשוב שאין בסרטים אלה בשורה חדשה, והצלחתם מבוססת על הישגי העבר. עם זאת, בפרס חמור הזהב היוקרתי לא זכה אף סרט ישראלי מלבד "מלאכים ברוח", שלא היה אלא פארודיה זולה על צבא ההגנה לישראל.