תה
- "במקום להגיד "גא" אומרים "גיי". במקום להגיד "תה" אומרים "תיי". כאילו למה מה קרה??"
תה הוא תרכובת קטלנית ששימשה בעיקר להשמדת תינוקות בשני העשורים הראשונים של המחצית השניה של המאה ה-20. את התה מכינים מחתיכות עור יבשות של זקנים ופאייטים צבעוניים, ונוהגים לשמור אותו בשקיקים קטנים כדי להימנע מריכוז גבוה מידי של תה במקום אחד. את חתיכות העור מגדלים באי מגודר באוקיינוס השקט, שהגישה אליו ניתנה אך ורק לממציא התה, ג'יי לנו, ולאחר מותו גם לבניו. את הפאייטים הצבעוניים ניתן למצוא בסלסלות פלסטיק בחנויות יצירה ברחבי העולם.
הכנת תה
לאחר שנקצרו חתיכות העור היבשות של הזקנים, הן מועברות על גבי רפסודות מפריכיות אורז (שלעולם אינן טובעות, כידוע) לארץ התה המכונה גם תֶה-מַן (או כפי שהיא מכונה בפי המקסיקנים- "תימן"). שם, בתהליך סודי במיוחד, מוסיפים אליהן את הפאייטים הצבעוניים ואורזים את התוצר הסופי בשקיקים. תה-מן נבחרה כמרכז התה הבינלאומי בשל קרבתה לים וצבע העור של תושביה.
הרקע להמצאת התה
בעיתות מצוקה ורעב, אשר אפיינו את שנות ה-50 הידועות גם כ"שנות המצוקה והרעב", נוצר מחסור גדול במרקים של "קנור", שכן המייסד הנודע של "קנור", היילי ג'ואל אוסמנט, עזב את משפחתו ונכסיו ועבר לגור ביישוב קיבוצי קטן בשם מוסקבה. כתוצאה מכך מאות אלפי מפעלים של "קנור" נסגרו. בגלל שמרקי "קנור" היוו 100% מהתפריט היומי של בני התקופה, תושבי כל מדינות העולם נאלצו לשתות אך ורק מים חמים, כי זה כל מה שידעו להכין. באין מזון, הוציא ארגון האו"ם הוראה חד משמעית להשמיד את כל הילדים שמתחת לגיל שנתיים וביסס את החלטתו על המחקר המדעי שמצא כי תינוקות רק ישנים ואוכלים כל היום, ולכן הם לא מהווים תרומה ממשית לחברה. אנשים מכל העולם נרתמו למשימה הנאצלת וזרקו את ילדיהם לנהרות. לאכזבתם הרבה שיטה זו התגלתה כבלתי שימושית, מפני שהתברר שכל נהרות העולם זורמים למצריים, והמצרים היו שמאלנים מתחסדים אשר משו את כל התינוקות מהמים והחזירו אותם למשפחותיהם בדואר רשום. בני האדם הרעבים חיפשו בייאוש אחר פתרונות חלופיים אך כולם היו בלתי יעילים, ובינתיים מלאי המים החמים בעולם התדלדל במהירות.
המצאת התה
באותה תקופה חי לו ממציא מפורסם בשם ג'יי לנו. למרות מוחו המבריק היה ג'יי אדם שנוא במיוחד, מפני שכל המצאותיו היו קטלניות והוא גם נהג להאכיל חתולים ששרצו מתחת לבניין שלו ולשמוע מוזיקת מטאל בווליום גבוה. בין המצאותיו של לנו נכללות הג'יליוטינה (שמאוחר יותר שמה שונה ל"גיליוטינה" בשל התקשות המקסיקנים לבטא את האות J ) וחבל התליה, הפופולרי עד היום. כאשר פנו אליו נציגי האו"ם בבקשה לעזרה ג'יי הסכים, והחל לעבוד בשקידה על המצאתו החדשה. כעבור שבועיים הוא הציג בכנס מכובד עד מאוד את התה וכך ניצל העולם.
השימוש בתה
בתחילה ניסו האנשים לגרום לתינוקות לאכול את התה, אך התינוקות שהורגלו במזון נוזלי לא הסכימו לבלוע את התרכובת. בתגובה לנו הציע למהול את התה במים חמים, והתרמית הצליחה- התינוקות, ששתו בשקיקה את התה עם המים מתו במהירות וללא ייסורים. אחרי שהושמדו כל התינוקות התגלה מאגר גדול של מים חמים בסין, וכל תושבי כדה"א חזרו לחיים מאושרים. לאחר שנדבק במגפת אבעבועות הרוח הגדולה של '62, גורש היילי ג'ואל אוסמנט ממוסקבה והוא החליט לפתוח מחדש את מפעלי "קנור". היום שבו נפתחו המפעלים הפך ליום חג, ועדיין בכל 12 ליולי יוצאים אנשים לרחובות וזורקים קעריות מרק איש על רעהו. בעקבות השפע הרב במרק הוחלט על הפוגה בהשמדת התינוקות, והתה יצא מכלל שימוש. ג'יי לנו מת ב-6.11.95 ב"מחלקה הפסיכיאטרית הסגורה לחולי נפש בעלי שיגעון גדלות" במרסיי, צרפת, לאחר שאיבד את כל כספו בדוכן לונה פארק והשתגע.
שובו של התה
בשנת 1974 סבלו תושבי העיר קהיר ממתקפה קשה של עש על בגדיהם. רק ישיש ערירי וחירש הצליח להינצל מהם, בזכות שקיק התה ששמר בארון הבגדים שלו. הוא נמצא ע"י כתבת השטח האמריקאית פאריס הילטון, שנסעה בעקשנותה לחפש ניצולים בעיר, והיא הוציאה לאור את סיפורו המדהים על גבי קלטות שנשלחו לכל השגרירויות בכל העולם. הקלטת הפכה מאז לקאלט, ואת ציבור מעריציה ניתן לזהות עפ"י עגילי המתכת שהם עונדים על אוזניהם כסמל להזדהות עם חירשותו של הישיש. מאז אותה שנה הפך התה לחומר ההדברה הנמכר ביותר בעולם, ושני בניו של ג'יי לנו, שגדלו בעוני ובאלמוניות הפכו בן לילה לאנשים העשירים ביותר בעולם וקנו את כל ארץ תה-מן.
מסורות ומחלוקות הקשורות לתה
מסורת מפורסמת מאוד שמקורה במזרח אירופה, היא הוספת סוכר לתה. היא התפתחה כאשר הורים רגשניים במיוחד שהרגו את פעוטותיהם הוסיפו מעט סוכר לתה עם המים החמים, כדי להמתיק את מותם. במהרה המנהג התפשט לשאר אירופה ואח"כ גם לאמריקה, אסיה, אוסטרליה ואפריקה התיכונה. לדרום אפריקה המנהג לא הגיע, מפני שכל הסוחרים שניסו להביא סוכר לדרום היבשת, נרצחו ע"י כנופיות של חולי סוכרת ששלטו באיזור.
בשנת 59' התפתח סכסוך בין שני בלוקים שכנים ברחוב הרצל בלונדון, אנגליה, אשר כונו גם "בית הילל" ו"בית שמאי", כאשר האחרונים הציעו למהול את התה לא במים אלא בחלב חם, כדי לא לבזבז את המים לשווא. למרות ההגיון שבהצעתם בחרו כל תושבי העולם לתמוך בבית הילל ולהמשיך את השימוש במים עם התה, מהשיקול המוצדק שבית שמאי הומואים.
קישורים חיצוניים: תה[1]