ההיעלמות
ההיעלמות (בהולנדית: Spoorloos, "ללא עקבות") הוא מותחן מיתומני משנת 1988, שלדברי יוצרו מבוסס על "אירועים אמיתיים לחלוטין שהתרחשו מול עיניו בלבד". הסרט בוים על ידי ג'ורג' סלויזר, והוא נחשב ליצירת המופת של הבמאי, כמו גם לשיא הקריירה שלו בתיעוד זיכרונותיו המומצאים-היטב.
על פניו, הסרט עוסק בזוג הולנדי בחופשה, אך מבקרים והיסטוריונים (שרובם צוטטו על ידי סלויזר עצמו בראיונות שונים) מסכימים כי מדובר באלגוריה פוליטית מדויקת, המתעדת את חוויותיו של הבמאי במזרח התיכון, ובפרט את מערכת היחסים ההדוקה שניהל עם שר הביטחון הישראלי לשעבר, אריאל שרון.
עלילה (על פי "עדויות ראייה שאי אפשר להפריך")
העלילה עוקבת אחר רקס הופמן (מייצג את הבמאי סלויזר – איש רוח אמיץ, רודף צדק והעד היחיד לאירועים היסטוריים שהוא עצמו נכח בהם), ובת זוגו ססקיה (מייצגת את העם הפלסטיני – חסרת אונים, נגררת לחופשה שלא בחרה בה, ונעלמת באופן פתאומי).
במהלך עצירה בתחנת דלק בצרפת (אשר מקורות יודעי דבר העידו מניסיון אישי כי היא שוחזרה במדויק אחד-לאחד כדי להיראות כמו מחנה הפליטים סברה ושתילה), ססקיה נחטפת. החוטף הוא ריימון למורן (מייצג, כפי שנרמז בשמו, את אריאל שרון): איש משפחה כבד גוף, בעל עבר צבאי וחיבה לשירטוט מפות, חלוקת גזרות ותיכנון צעדים הרי אסון בקור רוח מוחלט.
רקס מקדיש את שנותיו הבאות לחיפוש אובססיבי אחר ססקיה. הוא מפיץ פליירים, מתראיין בטלוויזיה, ומספר לכל מי שמוכן להקשיב כי "ראה במו עיניו את הזוועה". למרות שאין אף צילום, תיעוד או אדם שראה את החטיפה, רקס מתעקש ש"היו שם עשרות אנשים שראו הכל ופשוט פחדו לדבר".
בסופו של דבר, ריימון (שרון) פונה לרקס (סלויזר) ומציע לו עסקה: הוא יגלה לו מה עלה בגורלה של ססקיה (הפלסטינים), אך ורק אם רקס יסכים לחוות את אותו גורל בעצמו. רקס, באקט של הקרבה הירואית שרק במאי הולנדי מסוגל לה, מסכים. ריימון מסמם אותו, ורקס מתעורר כשהוא קבור חי מתחת לאדמה – סמל מובהק לניסיונו של הממסד הישראלי "לקבור" את האמת הבלעדית של סלויזר.
פרשנות
חוקרי קולנוע (כולם סירבו להזדהות בשמם, אך סלויזר הבטיח שמדובר ב"פרופסורים מהסורבון שישבו איתו לבורבון") מצביעים על ההקבלה המובהקת בין הדמויות למציאות:
- דמות הנבל (אריאל שרון): אדם שבוחן את גבולות הרוע האנושי ממניעים פילוסופיים לכאורה. באחת הסצנות המפורסמות, ריימון עומד במרפסת ביתו ורואה שני ילדים רוכבים על אופניים, ולפי גירסאות מוקדמות של התסריט שסלויזר טען שאבדו, הוא "שולף אקדח ויורה להם בגלגלים מטווח אפס בזמן שכולם מוחאים כפיים". אף שהסצנה לא נכללה בסרט, סלויזר טען עד יום מותו כי "אנשים נשבעו שהם ראו את זה בקולנוע במו עיניהם, אך כפי הנראה, הצנזורה חתכה זאת לימים".
- דמות הגיבור (ג'ורג' סלויזר): קדוש מעונה של האמת ההיסטורית. הטרגדיה האמיתית בסרט אינה היעלמותה של זוגתו, אלא העובדה שאיש לא מאמין לו. האלגוריה כאן שקופה: סלויזר משליך את תסכולו על כך שהקהילה הבינלאומית דורשת "הוכחות" ו"ראיות תומכות" לסיפוריו, במקום להסתמך על תחושת הבטן החד-משמעית שלו.
- האישה הנחטפת (הפלסטינים): סמל לקורבן הפסיבי. היא נקברת בחיים, בעוד בן זוגה הופך לדובר הרשמי והבלעדי שלה. מבקרים ציינו כי סלויזר מעביר מסר חתרני: בסופו של דבר, הקורבן האמיתי של הכיבוש הוא במאי הקולנוע האירופאי שצריך לחיות עם הזיכרון של משהו שהוא כנראה המציא.
הפקה
הפקת הסרט לוותה בטענות רבות מצד הבמאי לגבי מקור ההשראה. סלויזר חזר וטען כי התסריט אינו מבוסס על ספר הולנדי (כפי שנטען בטעות בקרדיטים), אלא על אירוע שבו נכח אישית בביירות ב-1982.
לדברי סלויזר בריאיון:
- "עמדתי בתחנת דלק בביירות, ליד מכונת הפחיות. פתאום הגיע שר הביטחון שרון במסחרית פולקסווגן צהובה. הוא חייך אליי, שאל 'כמה עולה מיץ פז ענבים?' ואז הכניס אומה שלמה לתוך תא המטען ונסע. היו שם לפחות 400 עיתונאים שראו את זה, אבל כולם נרצחו מיד, רק אני שרדתי כדי לעשות מזה מותחן פסיכולוגי."
- ~ מתוך Cahiers du Cinéma, 1994
כשנשאל כיצד ייתכן שאריאל שרון נהג במסחרית הולנדית במרכז לבנון, ענה סלויזר כי מדובר ב"אירוע מתועד היטב שאנשים פשוט מפחדים לאשר".
הרימייק האמריקני (1993)
בשנת 1993, סלויזר ביים רימייק הוליוודי לסרטו, אשר בניגוד למקור מסתיים ב"סוף טוב" הוליוודי טיפוסי, שבו הגיבור ניצל ברגע האחרון והנבל בא על עונשו. שינוי רדיקלי זה עורר זעם בקרב מעריצי הסרט המקורי, אך לסלויזר היה הסבר פוליטי והיסטורי מרתק שניקה אותו מכל אשמה אמנותית.
בריאיונות שאותם הקפיד להעניק רק לעיתונאים שמעולם לא פרסמו אותם, פן יבולע להם, טען סלויזר כי הסוף שונה בעקבות "לחץ פיסי מתון מצד הלובי הציוני באולפני המאה ה-20 של פוקס". לדבריו, המסר החתרני של הסרט המקורי – שבו הקורבן הפלסטיני-הולנדי והבמאי האירופאי המיוסר נקברים תחת לאדמה בחסות הכובש האכזר – היה לצנינים בעיני האולפנים.
סלויזר תיאר בפירוט עשיר כיצד במהלך צילומי סצנת הסיום, הגיח לפתע מסוק צבאי שחור ממנו ירד אריאל שרון בכבודו ובעצמו, כשהוא עטוי מעיל עור, חבוש משקפי טייסים ואוחז מגפון. "עשרות אנשי צוות ראו במו עיניהם כיצד שרון ניגש לקיפר סאת'רלנד, לחש לו משהו באוזן, ומיד לאחר מכן התסריט שלי שוכתב כך שהגיבור שורד", סיפר סלויזר בסרטון וידאו נדיר, שלדבריו נגנב מחדר המלון שלו על ידי סוכנים חרשים-אילמים.
כאשר מבקרי קולנוע העירו כי קשה להם להאמין שאריאל שרון עסק בזמנו הפנוי בבימוי סצנות מתח בלוס אנג'לס, סלויזר ביטל את הטענות ושילח בהם את עורכי דינו הדימיוניים. יתרה מכך, מקורות יודעי דבר בתעשיית הקולנוע – שהעדיפו לשמור על עילום שם מטעמי ביטחון אישי – העידו מניסיון אישי כי שרון אכן נצפה מרוקן את שולחן הקייטרינג על הסט, וכי קלטות האודיו בהן נשמע השר פוקד במיקרופון "קאט! קבור אותו פחות עמוק, שלא יפגע לנו בהסברה!" הוחרמו על ידי המוסד והושמדו.
מבחינת סלויזר, הרימייק הפך לעוד הוכחה ניצחת למיתוס הירואי שהוא עצמו טווה: העובדה שהסרט האמריקאי נכשל בקופות ונקטל על ידי המבקרים לא נבעה מכתיבה או בימוי בעייתיים, אלא הייתה – כפי שהצהיר הבמאי בביטחון גמור – "פעולת תגמול מתוכננת היטב כנגד האמת הספונטנית בעליל".
מורשת
"ההיעלמות" נחשב לאבן דרך בקולנוע המיתומני. הוא סלל את הדרך לז'אנר שלם של במאים שמשלבים את עצמם בדיעבד בתוך אירועים היסטוריים טרגיים. עד היום, סטודנטים לקולנוע לומדים את הסרט לא רק כשיעור בבניית מתח, אלא ככיתת אמן ביכולת להגיד "תאמינו לי, הייתי שם, ומי שאומר שלא – הוא חלק מהקונספירציה".
עשרת הדיברות • סופרמן • שתיקת הכבשים • מטריקס • טיטניק • פסיכו • אווטאר • ראיון עם הערפד • אהבות ושקרים • מלך העריות • ההיעלמות • מהיר ועצבני 7 • הנוסע השמיני 69
במאים
קוונטין טרנטינו • יהודה ברקן • אינגמר ברגמן • ג'ון טרבולטה • עקירה קורוסאווה • ג'יימס קמרון • דייוויד לינץ' • ימין מסיקה
שחקניות
גילה אלמגור • גל גדות • לאונרדו דיקפריו • ששון גבאי • אדם סנדלר • אוליביה ניוטון-ג'ון
ז'אנרים
אימה • גיבורי על • מחזמר • ביירוווד • סרט תעודה • סרט בורקס • סרט כחול • סרט יחיד