דיני אבלות

ביהדות ובחוקי מדינת ישראל, דיני אבלות הינם דינים החלים על אדם, כחלק משנת אבל, עם פטירת מי מבני משפחתו (כהגדרתם בפסקה להלן). דיני האבלות נקבעו לראשונה בעת מתן התורה לעם ישראל, והפכו למנדטוריים עם החלת המשפט העות'מאני. במהלך השלטון הבריטי נעשה ניסיון לצמצם את דיני האבלות, אך לאחר התנגדות התנועה הציונית, הוחלט להשאיר את דיני האבלות ככתבם וכלשונם, ועם הקמת מדינת ישראל, הפכו דיני האבלות לחלק בלתי נפרד מספר החוקים והתקנות, ונקבעו באופן רשמי בישיבת הממשלה הראשונה.

החוק

המקובל מיכאל ז'קסון, הרב הראשי לישראל, ממנסחי דיני האבלות הראשונים בישראל

ספר החוקים של מדינת ישראל קובע (ציטוט חלקי):

"א. המאבד קרוב משפחה מדרגה ראשונה, ובתנאי שהנפטר הינו: הורה (אב / אם / הורה 1 / הורה 2), אח (שמינו הביולוגי זכר), אחות (ובתנאי שהאחות בתולה), בן, בת או אישה / בעל / ידוע בציבור, יודיע על כך כחוק למשרד הפנים בהקדם האפשרי בתוך 24 שעות ממועד הפטירה ולא יאוחר מ-48 שעות ממועד הפטירה;
ב. ידע אזרח על אובדנם של קרובי משפחתו מדרגה ראשונה כמפורט בסעיף א' לחוק ולא הודיע על כך למשרד הפנים במועד, דינו - קנס כספי בסך עשרת-אלפים שקלים או מאסר לתקופה שלא תפחת מ-12 חודשים או מיתה [תיקון - החל משנת 1955 בוטל החוק המורה על מיתה, העונש הינו מאסר או קנס]
ג. על המאבד קרוב משפחה מדרגה ראשונה יחולו כל דיני האבלות החלים בחוקי מדינת ישראל"

החוק המלא מציין מהו משך הזמן בו על האזרח להיות אבל ולקיים את דיני האבלות כהלכתן, וכן מה העונש הצפוי לאזרח אשר מפר את דיני האבלות. בין היתר, קובע החוק כי:

• עם היוודע דבר הפטירה למשרד הפנים, חלה חובה חוקית על יורשי המנוח לקיים טכס קבורה הלכתי (בהתאם לעדה), במהלכה מתקבלות הנחיות מטעם הרב הממלכתי;
• במהלך הטכס חלה חובה חוקית על קריעת החולצה. אבל המסרב לקריעת חולצתו, דינו - מאסר שישה חודשים.
• מיד בתום הטכס, על האבלים לשוב להסגר שבעה ימים, בהתאם להנחיות משרד הדתות. בעבר, לפני הטכנולוגיה המשוכללת, נהוג היה לשלוח שיטור הלכתי לבדיקה בבית האבל, לצורך וידוא כי האבל אינו מפר את הסגר. כיום, מתבצע מעקב דיגיטלי באמצעות אפליקציה ייעודית שפותחה על ידי משרד הדתות, ובה מדווח האבל באמצעות טכנולוגיית ה-Geolocation את מיקומו לאורך כל ימות השבעה. בתום השבעה, מקבל האבל SMS (מסרון) המודיע לו להתייצב בבית העלמין לצורך קריאת קדיש. הפרה של הסגר דינה קנס של עד 5,000 ש"ח, המחולטים מחשבון הבנק של האבל באופן אוטומטי.
  • במהלך הסגר, רשות המים מנתקת את המים מבית האבל על מנת לוודא שלא יתקלח, וחברת החשמל מנטרת את צריכת החשמל. במידה ונמצא שנעשה שימוש במכשירים שאינם מיועדים לאוכל, מלשינה חברת החשמל למשרד הדתות את המידע ברשותה, ומשרד הדתות פונה לספקית האינטרנט ולחברת הטלוויזיה על מנת לברר האם האבל עשה שימוש באינטרנט ובטלוויזיה במהלך השבעה. נכון ל-2025, לא ניתן לנטר אבלים המאזינים לרדיו, אך כן נעשים מאמצים לאתר אבלים העושים שימוש ברכב חשמלי במהלך השבעה
• החוק הישראלי מחייב בשנת אבלות. שנת אבלות כהגדרתה בחוק היא 12 חודשים פחות שבוע למזרחים, ו-11 חודשים לאשכנזים. במהלך שנת האבלות מתבצע מעקב אחת לחודש, בעזרת השם ואפליקציית משרד הדתות.
• החוק הישראלי אוסר להתאבל על אחות שאינה בתולה, דהיינו, אם האבל איבד את אחותו והיא קיימה יחסי אישות עם גבר לפני הנישואין, הרי שאין להתאבל עליה כלל, ואם היא נשואה על הבעל לשבת עליה שבעה. אח שיתפס על ידי השיטור הדתי מתאבל על אחות שאינה בתולה, ייקנס ב-7,200 ש"ח.
• במהלך שנת האבלות נאסר על האבל לשמוע מוזיקה, כולל במרחב הציבורי, ולנכוח בחתונות ובשמחות. אבל שנתפס על ידי נציג משרד הדתות בחתונה או באירוע משמח, דינו - קנס של עד 12,520 ש"ח.
• איסורים במהלך האבלות:
  • במהלך סגר השבעה: איסור על קיום יחסי אישות, איסור מקלחת, איסור שמיעת מוזיקה, איסור תספורת, איסור גזיזת ציפורניים, ועוד.
  • אסור לשאול את האבל לשלומו, ולו אסור לשאול אחרים לשלומם.
• איסורים במהלך שנת האבלות:
  • איסור תרומת זרע, איסור זרע לבטלה, איסור כסיסת ציפורניים, איסור ליטוף בעלי חיים, איסור ליטוף בעלי כנף, איסור ליטוף יונקים בפרט, איסור עליה לקברי צדיקים, איסור עליה לקברי כופרים, איסור עליה לרגל, איסור נסיעה ברוורס, איסור יציאה מהבית בין השעות 20:00-6:00 למחרת, איסור שתיית מים מוגזים, איסור האזנת סתר, איסור קיום שיחות טלפון באמצעות טלפון ציבורי קווי, איסור שימוש בתמרוקים, איסור תשלום במזומן בעסקאות שלא עולות על סך של 85.37 ש"ח, איסור קרוא וכתוב, איסור צריבת דיסקים (עד 2008), איסור שימוש בתשמישי קדושה שלא למטרות קדושה
• הפרת האיסורים שהוזכרו עלולה לגרור קנסות כבדים (עד 26,852 ש"ח לכל איסור) או תקופת מאסר שלא תעלה על 12 חודשים
• כל הקנסות כפופים לריבית ולהצמדה למדד המחירים לצרכן. ניתן להמירם בימי מאסר עבור מי שידו אינה משגת. עד 1955, ניתן היה להמיר גם בעונש מוות.