איןטקסט:ג'ק המתעטש

ג'ק המתעטש - ספר אימה המורכב מכמה סיפוריי אימה שנכתבו על ידי סופר האימה הידוע סטפן קינג. כאן מובאים ארבעה מסיפוריו המפורסמים ביותר בספר.

ג'ק המתעטש

נספר לכם סיפור, קצת מפחיד קצת מבחיל; הסיפור אודות איש אחד, איש בשם ג'ק המתעטש. רוצח עז היה, אמיץ וחזק. מסור חשמלי החזיק ביד אחת, מזרק מלא בהירואין החזיק ביד שנייה. את הנשים היה רוצח, את הגברים היה אונס ואז רוצח. ארונות קבורה היה משאיר לייד בתי הקורבנות, ובדם על הקירות היה כותב קטעיי שירה יפיפיהים. בכיור היה משאיר שפמנונים, ובארונות היה משאיר קונדומים. לילה אחד, כשאנס קורבן אחד וסירס קורבן שני, שמע השכן ממול, שבאותה העת הצליף באשתו בהתלהבות, את קולות הצעקה של הבחורה הנאנסת. מיד שינס מותניו, הניח את שבטו, הוציאו את פינו מן הנרתיק, ומיהר לדירה הסמוכה. הדלת, דלת פלדת חסונה, 100 אחוז ברזל חסין פטישים וחסין אזמלים, נפרצה לנוכח מגע ידו החזקה. הגניחות, רמות היו. המזדרונות, אפלוליים ומפותלים היו. כמו החוט של אריאדנה, הובילו הגניחות הרמות, חריקות המיטה, המזרון הזול והמסור החשמלי את השכן מזיל הרעב בנפתולי המבוך אל החדר. ובחדר העבש מלא כורי העכביש והספרים, ראה השכן מזיל הריר, מפלץ ענק רוכב. על מה רוכב? אישה? לא ולא. חזיר? לא ולא. פלמינגו? לא ולא. אז מה זה לעזאל? זה השטן! השטן בכבודו ובעצמו נוכח בחדר! מייד נשכב השכן להתפלל אל השטן הרובץ על המיטה. אך אז, כשכבר חשב שניצל, התעטש הג'ק, והתרטש השד. והנזלת, טפוי טפוי, חמסה חמסה, נמסה היא אל מול המרק שבשולחן בסלון עומד, והמזרון הזול נמס. והשכן? מת הוא. הפין כבר הספיק להזדקר, אך החיים נבלו ומתו.

וואלה, וואלה

"וואלה, וואלה," גנח הגמל.

"מה יש לוואל וואל כל היום?" שאלה אשתו, גמלטיפה.

"בן דודי, גמלקרטס, ניפטר אמש מגמלת." ענה לה בעלה תוך גריסת קומפוסט ישן.

"מגיע לו. כבר יומיים שמנסה לפתות אותי. מנסה לשגל אותי." אמרה גמלטיפה.

"היית צריכה להיענות לבקשתו. לא כל יום משגל אותך גמל."

"אתה משגל אותי כל יום, גמלי'לה יקירי."

"זה בגלל שאני בקטע של גמלים."

"כל גמל בקטע של גמלים."

"הוא לא." אמר גמלי'לה והצביע על גמלטון ג'ון, הזמר הגמל המפורסם.

"וואלה, וואלה." אמרה גמלטיפה.

"כן, זה ידוע." אמר גמלילה. "הוא בקטע של חגבים."

"גם אני."

"מה?!" הצטעק גמלי'לה.

"ברור. מה לא ידעת?"

"חגבים?"

"כן."

"למה ומדוע?!"

"חגבים הם חסונים, חסריי עמוד שידרה (הכי סקסי), והזין שלהם ירוק."

"אז מה אם ירוק?"

"אני בעד איכות הסביבה."

"גם אני, אבל אני לא שוכב עם חגבים בשביל זה."

"וואלה, וואלה."

"וואלה, וואלה."

שניהם הביטו זה בזו לכמה דקות ורגעים, ואז המשיכו לאכול עשבים, קומפוסט, קקי או מה שזה לא יהיה, ושתקו.

רוכב האופניים הרכוב על החמור

מוחמד שו מוחמד. נודלס שו נודלס. היה לו רוכב אופניים, כפוף גב, גיבן כמו קוווזימודו. בטור דה פראנס, כימעט ניצח העוויל. אך אז, כשכימעט הגיע לקו הסיום, פוף! מת. למה לו למות? למה? לא נפל ולא כלום. פשוט פתאום מת. האנשים מריעים לחמור הלבן על האופניים; בועלים את חבריהם מצד לצד. מה קרה? הרעש הרג את הרוכב על האופניים? האם זה עלה לגן עדן או שמע נשאר על הקרקע?

השוורים מפמפילונה מסתערים על הרוכבים הסוערים והורגים אותם. קרניי השור נתקעים בפי הטבעת, והשור הלבן, הוא מנהיג החבורה, בראש הוא רץ; בראש רועם וקם. את רוכב האופניים מפיל מכסאו הגבוה והרם, משגל אותו ובועל אותו, על אף שמעולם לא אהב משכב בהמה, כי זה אסור בתנ"ך.

בייבל שמייבל. "לכו תזדיינו שוורים! לכו תזדיינו!" מהדהד קול האלוהים ומוחמד על החמור הלבן מן הרקיע שומר על בני האנוש המפוחדים, הפוחזים.

ומה הוא הסיפור אותו אני עומד לספר? זהו הסיפור על מה שקרה אחר כך. אחריי שמת רוכב האופניים כשהסתערו עליו השוורים השחורים והלבנים.

זה קרה 50 שנה אחר כך, כשמר קניידלעך ישב והסניף קוקאין ומולו רוקדת חשפנית יפה, שדיה עגולים. פתאום רוח סערה נכנסת דרך חלון הבית הסמוך ומעיפה את קניידלעך על הריצפה.

"אבוי," אומר, שיניו התותבות מתרופפות. "מה קורה, משה רבינו?"

החשפנית פתאום מתה, ראשה מתעופף באוויר ועל הפס שעל האנטר נופל.

"אבוי!" אומר מר קניידעלך, ומת גם.

את המקרה ההוא חקרו שני בלשים. הבלשים הללו, ידועים היו; כולם אמרו עליהם כי המוח שלהם ייעלה על כל דבר, וכי החוכמה שלהם מתעלה על חוכמת האלים בכבודם ובעצמם.

שני הבלשים, האחד שמו לורל, השני שמו הארדי, נכנסו לזירת הרצח. לורל הביט בתדהמה בגוף החשפנית, שהיה כבר מרוטש לגמריי. למרות המראה המרוטש, יכל לורל, שהיה בעל ראייה מרחבית מירבית, להבחין בשדיה העגולים, המושלמים, של האישה החשפנית. בינתיים, הסניף הארדי בסתר שורת קוקאין והחל לעבוד בפיענוח התעלומה.

בעת החקירה, ניגש איש עם שחפץ שחור אל הארדי. "10,000 דולר במזומן אם אתה ממלא את האינטרסים שלי." אמר האיש.

"ומה הם בדיוק?"

"אין זה ברור?"

"לא."

"אני הרוצח!"

"באמת?!" הצטעק הארדי. "לורל!" הוא קרא. "לורל! מצאתי את הרוצח! מצאתי את הרוצח!"

"אידיוט!" לחש לו הרוצח. "אם תסתיר את הראיות ולא תסגיריני, תקבל 10,000 דולר במזומן!"

"איפה הרוצח?" שאל לורל בחיפזון.

"אה..." גימגם הארדי. "אני הוא הרוצח!"

"מה?!" הצטעק לורל.

"מה?!" הצטעק הרוצח (האמיתי).

"מי אתה לעזאזל?" שאל לורל את הרוצח האמיתי.

"סתם עובר אורח." ענה בחיפזון.

לפתע הוציא הארדי מסור חשמלי. ככה סתם, משום מקום. הוא הרים את המסור, בעל את לורל, ורצח אותו. ככה סתם, לעיניי כל השוטרים. אז, רוח סערה נכנסה אל הדירה.

"אדוני..." השתחווה הרוצח.

"תבעל אותי, בבקשה, כל עוד רוחי בי ורוחך בך.

וכך בעלה הרוח את הרוצח, ורצחה את הארדי ואת כל השוטרים.

למי צילצלו הפעמונים?!

סופר אחד ישב במסעדה בפריז וכתב ספר.

לפתע, צילצלו הפעמונים ואדם ניכנס למסעדה.

"ארנסט!" קרא לסופר. "ארנסט! הוא הגיע! הוא הגיע!"

הסופר קם ונעמד, יישר עמוד שידרתו, סירק את שפמו וסגר את ספרו שכתב, שלא ייראו שלא באמת כתב ספר אלא הציץ במגזן "פלייבוי" החדש.

"מי הגיע?" שאל בנימוס ובעודו מכחכח בגרונו.

"ג'ק!" צעק המכר של ארנסט.

"המתעטש?!" נילחץ ארנסט.

"כן! זה הסוף! הפעומנים מצלצלים! אנחנו עומדים למות!"

לפתע נכנס אדם גבוה קומה למסעדה. ביד אחת היה לו מסור חשמלי, ביד שנייה מזרק הירואין. האיש, כניראה זה הוא ג'ק, רצח ובעל את כל אנשיי המסעדה, כולל הבעלים. מאז אותו מקרה לא הייתה אף עדות לקיומו של ג'ק. כל הרציחות האחרות בהן טענו הבריות כי ג'ק מעורב, מעולם לא הוכחו כמעשה שבאמת ג'ק היה מעורב בו. לאחר 100 שנים, טען אדם אחד, בשם מר קניידעלך, כי ג'ק מת. לאחר שבוע, האיש מת, והמשטרה מסרה כי מת מגמלת. איש אינו הוכיח שזהו טעות, איש אינו הוכיח שזה נכון, עד היום.