איןטקסט:מיומנו של פרטיזן

From איןציקלופדיה
Jump to navigation Jump to search

הקטע הבא הינו העתק (חוקי) מן היומן המקורי

החמישה עשר למרץ, 1941.

יומני היקר שלום, מלחמת הג'נג'ים עדיין לא נגמרה וכולנו מנסים לשרוד. קשה מאד להגן על סטלין בגלל שמחלת הג'ינג'ים מתפרצת והופכת כל מי שננשך על ידי הג'ינג'ים לחולה במחלה. את מחלת הג'ינג'ים המציא רון ויזלי הפיוה'רר של הג'ינג'ים. הוא שלח אלינו את חצי הצבא שלו, אך למזלינו הטוב הנשקים מ eBay עדיין לא הגיעו.

אנחנו הולכים להפסיד.

אפוקליפסה מתקרבת.

השבעה עשר למרץ, 1941.

הנשקים מ eBay הגיעו והצלחנו להחזיק מעמד. אנחנו קטנים מיום ליום, רבע מאיתנו כבר נדבקו ממחלת הג'ינג'ים ולא חסרות הם הצרות אצלינו בגלל שאנחנו בחוות גם אצל הנאצים שבקרוב יכריזו גם הם על מלחמה עם סטלינגרד. היום אני ושאר הפרטיזנים הלכנו ליער כדי לשים מלכודות לג'ינג'ים, טיפסנו על העצים ושמנו עליהם הרבה בלוני גזים וקקי. ידענו שלג'ינג'ים יהיה דחף בלתי נשלט לגנוב את בלוני הגזים או לשחק עם הקקי. אנחנו מחכים כרגע לג'ינג'ים שיפלו למלכודת שלנו אני אעדכן כשאצא מן המערב.

זה היה פשוט נוראי, לא ציפינו לכך בכלל. בהתחלה הכל זרם חלק בדיוק כמו לפי התכנית שלנו והג'ינג'ים רצו כדי לגנוב את בלוני הגזים והחצי השני לשחק עם הקקי והמלכודת אכן פעלה והפילה אותם לבור ענקי ששם שהו במשך כ-5 דקות ולפני שהספקנו להקריבם לשטן הגיע הרובוט החדש של רון וויזלי שהוא בעצם גם טוסטר וגם מנורה שהציא את כל הג'ינג'ים מהבור ואפילו הרג את סטניסלב בעזרת מכונת ירי הטוסטים שהייתה מותקנת בו. מהר דחפנו את כל הג'ינג'ים חזרה אל הבור והתחלנו לירות בהם אך הרובוט החדש הזה שלהם תפס אותנו באמצעות עיני הלייזר שלו והביא אותנו לבונקר שלהם ושם הם אמרו שהם יבצעו בנו את הניסויים שלהם. במשך שעה חיכינו שהם יצאו מן החדר המפחיד ההוא, עד שלבסוף קראו לנו לבפנים. מהר לקחתי את בלון הגז שהם גנבו מאיתנו קודם ושמתי אותו באמצע מלאי הקקי שלהם וזרקתי גפרור. 3,2,1 BOOM כל הקקי התפוצץ ולג'ינג'ים היה דחף בלתי נשלט ללכת לשחק עם הקקי. אני ושאר הפרטיזנים שנשארו רצנו במחבואם וחיפשנו מקום להעביר בוא את הלילה והצלחנו. ריח נוראי של קקי ג'ינג'י מדיף מן האסלה והרבה אנשים מתחילים להשתגע, אני מקווה שבבוקר זה יעבור להם.

השמונה עשר במרץ, 1941.

היה קשה מאד להעביר את הלילה ויש לי מזל גדול שנשארתי בחיים. רובנו מתנו בזמן השינה החצי השני התאבד. נשארנו רק שתיים: אני וולדימיר. ולדימיר כבר לא מה שהכרתי.. הוא השתנה, אני די בטוח שהוא מתחנן לאכול אותי בקרוב. כרגע הוא מסתכל עם סכין ומזלג ואני בטוח שראיתי טיפות ריר על השפה שלו.
זהו הוא השתגע לגמרי, הוא התחיל לאכול את הקקי של עצמו ואני בזמן הזה תכננתי את הבריחה שלי ממנו. ברחתי מולדימיר כמה שיותר רחוק ולבסוף הגעתי לשרותים ציבוריים, בבית הספר לפרטיזנים למדנו ששרותים ציבוריים הם מקום נהדר למציאה של אוכל ומים בדרכים טבעיות. ניסיתי להשיג אוכל אך לרוע מזלי היו לי ציונים גרועים בבית הספר לפרטיזנים ולא כל כך הבנתי איך להשיג אוכל למרות שמים היו כאן בשפע. נשברתי והתחלתי לבכות, "אני בושה ליוסיף סטלין הדגול" מילמלתי. אני מנסה ללכת לישון עכשיו למרות שזה די קשה היא החדר מאד צפוף, אני מקווה שהסתדר.

התשעה עשר למרץ, 1941.

הצלחתי להירדם, למרות כל האורחים הלא צפויים שהמשיכו להפריע לי כל הזמן ותוך כדי גרמו לי לטראומות שלעולם לא אוכל למחוק מזכרוני. התעוררתי מלחשושים שהגיעו מחוץ לתא השרותים, לקח לי כ-5 שניות לזהות ריחם הנוראי של הג'ינג'ים שהדיף ממדיהם הכתומים. מרוב פחד היה לי דחף חריף לעשות פיפי אז עשיתי פיפי. התחלתי לחפור בור כדי לעקוף את הג'ינג'ים ואולי אפילו לחזור אל היער ולמצוא פרטיזנים חדשים. לאחר 5 דקות נפלתי לתוך מערה בכל טוב, למרבה הצער כבר אכלתי אז נאצלתי לחדול ממעשים ולצאת מן הביוב. לא הגעתי ליער אמנם, אך אני לא מריח שום ג'ינג'ים בקרבה ואני די בטוח שאוכל למצוא בקרבת מקום פרטיזנים אמיצים שיעזרו לי להלחם בג'ינג'ים הנוראים.

העשרים למרץ, 1941.

העברתי את הלילה בחיפושים והייתי כבר די נואש עד שקול מנגינה עלה לאוזניי, עם מילות המנון הפרטיזנים "ניגה ג'ינג'י". כשהתקרבתי אליהם ראיתי ולדימיר ששאל אותי לאיפה נעלמתי, זייפתי סיפור על נאצים ג'ינג'ים וכושים, הוא האמין. מה שלא ידענו זה שהג'ינג'ים עקבו אחרינו בעזרת הכלב הכתום המפלצתי שלהם שרדף אחרינו, עד שהצלחנו לטפס על עץ. ישבנו שם 10 דקות וחיכינו שהוא ילך. בגלל שהוא לא התכוון לזוז זרקנו לשם את ולדימיר בתור קורבן וברחנו ליער. הפרטיזנים העבירו את רוב היום במשחק Minecraft שהמציאו כאשר היה להם משעמם. רגע לפני שהלכנו לישון שמנו לב להיעדרותו המסתורית של חבירנו הטוב דימיטרי, שלא ראינו כבר שעתיים. אך חשבנו שבטח יש לו עצירות בגלל כל הבשר הרקוב שאכל ממקודם.

העשרים ואחד למרץ, 1941.

כשהתעוררתי ראיתי שאנחנו כבר לא ביער, אך לא הבנו מי מאחורי זה! הג'ינג'ים רחוק מאיתנו.. מי זה עוד יכול להיות? לאחר שעה של חושך מוחלט האור נדלק ומישהו במדי גסטפו נכנס ואמר, "Russian ist forbiden de skype". עכשיו הבנו הכל... זה אדולף מאחוריי כל זה! והם רוצים למחוק את Skype מכל סטלינגרד
דימיטרי הסביר לנו על העצירות שהייתה לו אתמול בלילה, ידעתי שקולות הפלוצים ששמעתי כשהלכתי לישון לא היו טבעיים!

העשרים ואחד לספטמבר, 1945.

ארבע וחצי שנים עברו מאז שכתבתי בך, יומן יקר. לאחר שדימיטרי סיפר לנו שהוא יכול לירות קרני לייזר מהתחת, עבדנו על מרק בורשט במשך כמעט 5 שנים. היום אנחנו מתכוונים להגיש לו את זה ואז לברוח מהמקום הארור הזה. הכל הלכת כמתוכנן, הפלצנו את הדרך החוצה מן הסורגים והרגנו את השומרים של התאים. אפילו חטפנו את אדולף. השלב הבא בתוכנית היה ללכת לאמו של דימיטרי ולהראות לה את יכולתיו הנפלאות כדי שתתגאה בו. יצאנו מהכלא הגרמני היישר לביתה של אמו וסיפרנו לה הכל, אך היא לא כל כך הייתה גאה בדימיטרי ויותר נדהמה משפמו של בן הארובה שהביאו עימם. דימיטרי רץ לשרותים, בהתחלה בכה אחר כך תלה את עצמו וככה האמתי היה עדיף לאחר שגילה שאמו והאדולף התחתנו אז נאלצנו לירות בשניהם וגם בו היינו יורים אך הוא כבר התאבד.

העשרים ושתיים לספטמבר, 1945.

עבר הרבה מאד זמן מאז ההרפתקאה האחרונה שלי, עכשיו אני בשרותים קורא את היומן וגם כותב בו, ומעלה (וגם מוריד) את כל הדברים השמחים שקראו לי בזמן הזה. אני מקווה שגם הילדים שלי יחוו חוויות שכאלה.

קקשקה ז'ופה, 1894 - 1980.