איןטקסט:מלחמת יום כיפור

מלחמת יום כיפור הוא שם של נאום שנשא דובי גל בעצרת התמיכה לנפגעי מלחמות ישראל וברית המועצות לשעבר בשנת 2100 לספירת העומר בכיכר החמישיה הקאמרית בתל אביב, להלן תקציר הנאום:

טקסט הכותרת

"מלחמת יום כיפור. חרא של מלחמה. מכל מלחמות ישראל זו אולי המלחמה הכי חרא. האמת, מלחמות זה תמיד חרא אבל מלחמת יום כיפור זה כבר ה... הקרם דה לה חרא. ואני לא אומר את זה כחלל. אובייקטיבית. גם אם לא הייתי מת, הייתי אומר את אותו דבר. מלחמת יום כיפור הייתה מלחמה מבאסת ברמות הגבוהות. ברמת הפאדיחה, ברמת הלוקיישן. אפילו ברמה של השם; ששת הימים, קדש, שלום הגליל. יש איזה משהו דינאמי. אבל מלחמת יום כיפור? נשמע כמו איזה התכתשות איזוטרית של דוסים. מלחמת יום כיפור. למה, מי הולך למלחמה ביום כיפור?! נשבע לכם, אם היה סרט עם כזה שם, אף אחד לא היה בא. בגלל זה אני קצת מתוסכל. אני מודה, יש איזה אלמנט של פספוס. מצד אחד אני יכול כאילו כלום. לשבת בשמש, להשתזף, לאכול אבטיח, לחייך. אבל יש משקעים. ת׳אמת, יש משקעים. יש תמיד ת׳קול הזה שטוחן לך במוח; ״וואלה, דובי. אם כבר למות, מכל מלחמות ישראל, מכולן דווקא בחרת למות בכיפור? עם התחתונים למטה, בשירותים, בול פגיעה בתוך איזה מוצב? למה, לא יכולת להתפוצץ על איזה טנק בדגניה? לחטוף אותה בכותל כמו גדול? אפילו לבנון, אם לא הירואי לפחות קונטרוברסיאלי! אבל ככה, סתם, בין העיניים, באמצע חירבון כמו איזה דביל? חת׳כת לעג לרש!״.

למרות שמת זה מת, וביום הזיכרון, אני חייב להודות, תמיד דואגים שכל החללים יישרו קו, בתקשורת כולנו יצאנו גברים. מה ש... קצת... אם אתם חושבים על זה... שבטקסים, ובהספדים פתאום יוצא שכל אלה שמתו היו מצטיינים ואמיצים וסכין בין השיניים... אני אומר לכם. חלק מהחיילים שמסתובבים כאן, הכרתי אותם עוד בחייהם. חיילות גבוהה אף פעם לא הייתה להם. וגם במותם, עם כל הכבוד, בשביל לעלות על מוקש לא צריך להיות רובאי 12. אבל עזבו, עזבו, אני לא יודע מה קרה לי, סתם תפסתי אנרגיות שליליות. ״מלחמה חרא״, ״אנשים חרא״. נהייתי מה זה קוטר. Bottom line, כל הקטע הזה של החללות לא כל כך נורא. יש שמש, יש חבר׳ה. יש הווי. קצת תקוע. מי לא תקוע אבל, אה? מי לא תקוע. סך הכל לא כל כך סובלים. קצת כמו מילואים. ארטיק!"