אריאל מאיר

מאיר אריאל, היה איש, היה ברנש, היה אדם, נולד ונדם. טרובדור, משורר. אך מהו משורר, אם לא אדם המלקט מילותיו לכדי דף, דף בגודל של ה-A4 הזה שלכם, דף לבן, צח, זך.

ביוגרפיה

אריאל נולד בשנת כך וכך, וכשנולד הביטו הוריו ברופא ושאלוהו - "דוקטור, מה יהיה בננו כשיגדל?". הרופא השיב בפליאה, תדהמה, כאילו אינו מוצא מילותיו כלל וכלל - וכלל, וחזר ואמר, "אינני יודע". וחזר ואמר, "אינני יודע".

כשגדל אריאל, ניסה לכתוב שירים למגירה, למכונה, למזמרה, למכורה, אך איש אינו שמע את הגיגיו. דבר לא עצר אותו מלהניע רגליו, ידיו, שדיו, אל עבר הכתיבה הכסופה, הצלופה, הפרופה, השרופה, לשפוך את מילותיו על הדף הזך.

אריאל כתב דף ועוד דף, מילה ועוד משפט, שיר ועוד... הדבר הזה שאתם קוראים לו בעממית "לחן", ומצא את עצמו מבולבל, מטולטל, מתולתל, מהולל, יושב בקפה כסית עם איזושהי משוגעונת, משיגענעס הוא קרא לה. והיא שעמדה, ואמרה לו, מודה אני לפניך, לקוח חי וקיים, על כל החסד והטיפים, והצרופה והכתובה והטרופה, שעשית עמדי ועם מעסיקי, ועם קרוביי ועמיתיי, ועם מס הכנסה שבארצי, ועם כל הבט"ל והמל"ל אשר בראת. בלאט חרש חרש, אט-אט טפטפו, קפסולות קפסולות של הקפה הזה שלכם, קפה הדמוקרקיה, קפה הדמוקרטיה, קפה הדמוחארטא.

כשלגם הרגיש כי חסרים מים, קם מכיסאו ועם טקס בישבן זעק, "הם מורידים את מפלס המים במים!"

כוס אחת יותר מדי לגם, עד ששקע בחדוות היצירה, אשר עמה הניבה חמדה שמטרתה לספק את תאוותה של האומה, החמדנית, הנזקקת לחבלי הצלה מחבלי הלידה, הנזקקת לתובנה חדה, חריפה, בשביל להימלט מן הצער, מן החזון, מן הסזון, מן אבות ואמהות המזון

אך במחי קרציה אחת, הלך לעולמו אריאל, והותיר בליבנו לעולם, יצירות שבהתחלה אתה שומע אותן ואומר לעצמך, "איזהו הדפוק הזה, אשר כתב את כל ההזיה הזו והלחין אותה לדעת", אך בהאזנה חוזרת אתה מבין, כי הרי היה האיש גאון, גאון צרוף, אשר צרף את המילים בגאונות, ואת המסרים בחן.

ומהו מוסר ההשכל? אתכם אני שואל,

את הקרציה צריך היה לסכל, לסמפל, לתבל

ערך זה הינו קצרמר בנושא אריאל מאיר. אתם מוזמנים לתרום לאיןציקלופדיה ולהוסיף בו בדיחות, תכנים טרוריסטים ו/או מסרים קומוניסטים. במקום ליצור ערך קצרמר עדיף לכתוב את השטות הקצרה בבנק הרעיונות.