ארנסט המינגווי
- "השמש זרחה. היה אור. רצנו בשדה. זאת הייתה מלחמה, אז היו לנו רובים. ירינו ברובים. הגרמנים מתו, אז הפסקנו לירות."
- ~ ארנסט המינגווי על חווית המלחמה שלו
הוא חי. אחר כך הוא מת. הוא אהב לשתות דברים (וויסקי, למשל), הוא אהב לכתוב דברים (ספרים, למשל), הוא אהב לירות בדברים (בפרצוף שלו, למשל). הוא כתב הרבה ספרים. סגנון הכתיבה שלו התאפיין במשפטים קצרים. משפטים תמציתיים. משפטים דקלרטיביים. הוא אהב לכתוב משפטים קצרים.
| ארנסט המינגווי | |
|---|---|
| |
| תאריך לידה | {{{תאריך לידה}}}
|
| מקום מגורים | {{{מקום מגורים}}} |
| השכלה | אין |
| מקצוע | סופר |
| דת | נצרות |
| תואר | |
| גזע | {{{גזע}}} |
| ידוע בעיקר כ- | {{{ידוע בעיקר כ-}}} |
ביוגרפיה
ינקות, ילדות ושנים מוקדמות בתור איש אמיץ עם זקן
הוא נולד. אביו היה רופא. אמא שלו לא הייתה רופא. הוא גדל בארצות הברית כתינוק. הוא בכה הרבה. הרבה תינוקות בוכים הרבה ולכן גם הוא בכה הרבה. אמו של המינגווי הייתה אשת תרבות. המינגווי בינקותו לא היה איש תרבות. אחר כך הוא כן היה. אמו לקחה אותו להרבה קונצרטים. הוא בכה הרבה בקונצטרים. לפעמים הוא הפסיק לבכות. אחר כך, הוא המשיך לבכות. האנשים בקונצרטים לא אהבו את זה שהוא בוכה. הם לא בכו. אחרי מספר שנים הוא גדל. הוא כבר לא היה תינוק. אז הוא כבר לא בכה הרבה. הוא למד הרבה. אחרי שסיים ללמוד הוא התגייס לצבא. הוא ירה הרבה בצבא. הוא ירה בהרבה אנשים. הוא לא מת בצבא. הוא הצטרף לכוחות מלחמת העולם הראשונה. גם שם הוא לא מת. הוא גם לא בכה שם. הוא הלך וירה באנשים. הוא היה אמיץ. גבר צריך להיות. גם אם אין לו יד הוא צריך להיות אמיץ. המינגווי היה אמיץ. הוא סיים את הצבא בהצטיינות וקיבל פרסים על גברותו. הוא היה מאוד אמיץ.
תחילת ההצלחה
אז הוא כתב. ספר הוא כתב. הוא כתב את זה עם הרבה דיו. הוא השתמש בידיו כשהוא כתב. הוא כתב הרבה. הוא סיים לכתוב ספר. הוא פירסם אותו. הספר היה מצליח מאוד. קראו לספר "וזרח השמש". הספר הכיל סיפור על אנשים. האנשים הלכו לבית קפה. אחרי הבית קפה הם הלכו לבית קפה אחר. היה בספר גם אימפוטנט. לא היה לו איבר מין. הוא נפצע במלחמה. המינגווי אהב לכתוב על המלחמה.
הספר זכה לשבחים רבים. אומרים שהספר זכה לשבחים בגלל שהמינגווי כתב אותו. המינגווי אהב לכתוב ספרים. הוא לא בכה כשהוא כתב ספרים. הספר "וזרח השמש" פירסם אותו. אחרי הספר הזה הוא כתב עוד ספר. גם את הספר הזה הוא כתב בדיו. גם את הספר הזה הוא כתב עם ידיו. גם הספר הזה פירסם אותו. הספר הזה סיפר סיפורים על מלחמת העולם הראשונה. קראו לספר "מקץ לנשק". הוא הצליח מאוד. אהבו את הספרים שלו. הוא הלך מבית קפה לבית קפה. הוא דיבר עם אנשים. הוא דיבר עם גרטרוד שטיין. הוא אהב לטוס ממקום למקום. הוא היה בפריז. הוא היה גם בקובה. הוא לא בכה באף אחד מן המקומות הללו.
מסעות הגבורה שלו בעקבות אהבה, וויסקי ופעמונים
המינגווי טס לספרד. הוא לחם עם המורדים שם, וגילה לאורך הלחימה כי פעמונים לא מצלצלים לאף אחד. לעיתים נדמה כי הם מצלצלים, אבל זה רק אשליה. בספרד, הוא התאהב בבחורה יפהיפיה. הם שכבו. לרגע, היה נדמה לו שהוא לעולם לא ימות. הוא לא פחד ממות, כי הוא עשה אהבה. כשהם סיימו, הוא שוב פחד מן המוות, אז הם שוב שכבו. כשהם שכבו, הוא שוב לא פחד מן המוות, אבל בסופו של דבר הם היו עייפים ונרדמו. כשהוא התעורר, הוא שוב פחד מהמוות והם שוב שכבו, אך אז החלו יריות. המינגווי לקח רובה. היא לא לקחה רובה כי היא הייתה בחורה ובחורות לא לוקחות רובים. הם יצאו החוצה. השמש זרחה אז היה אור. ירד גשם, אז האדמה הייתה רטובה. המינגווי לא היה רטוב, כי הוא היה בתוך הבית. כשהוא יצא מן הבית יחד עם הבחורה, הוא נרטב. הם ירו ברובה. המשיך לרדת גשם. הגשם פסק.
ההצלחה הגדולה וההתדרדרות
הוא אהב לדוג דגים ולהילחם בשוורים. הרבה אנשים אוהבים לדוג דגים והילחם בשוורים וגם הוא אהב. הוא ניסה לדוג ולא הצליח ואז הוא ניסה שוב. הוא לא הצליח. אחר כך הוא הצליח והוא דיבר אל הדג. אבל אז באו כרישים ואכלו את הדג. הדג מת. המינגווי לקח את העצמות אל החוף שם הוא חלם על אריות. הוא אהב אריות. הוא כתב על החוויה הזאת ספר בשם "הזקן והים". הספר הצליח. הוא זכה בפרס פוליצר ובפרס נובל לספרות. אז הוא הדרדר. הוא התחיל להיכנס לדיכאון. הוא ניסה להתאבד ואז באו אנשים מוזרים ולא נתנו לו להתאבד. הוא לא בכה כי הוא אמיץ. הם לקחו אותו למוסד. בחמש לפנות בוקר הוא לקח רובה וירה לעצמו בפרצוף.
מותו
הוא מת. הרבה אנשים מתים כשיורים להם בפרצוף. הוא בכה כמו רוב התינוקות והוא מת כמו רוב האנשים הלא - יציבים - נפשית שיורים לעצמם בפרצוף. הוא מת. הוא לא בכה.
סגנון
כאמור, תמציתי.
ביקורת
להמינגווי היו מעריצים רבים, ומבקרים רבים שבחו את יצירתו. כיום, רבים מאמינים כי אף אחד לא באמת הבין מה מופתי בספריו, וכי כולם שבחו אותו בכדי לא להיחשב מטומטמים. אולם, להמינגווי היו מעריצים רבים שאף ניסו לחקות אותו. המעריצים, נהגו להיפגש במסעדות פריזאיות, ונהגו (בכדי להיות כמו המינגווי) לעשות את הדברים הבאים:
- לשתות וויסקי
- לצוד
- לצפות מלחמות שוורים
- לטוס ממקום למקום בצורה כפייתית
- לחשוב שהספרים שהם כותבים יותר טובים מכל ספר אחר
- להתאבד
ספרים נבחרים
- וזרח השמש - סיפורם של כמה אנשים שגרים בפריז ועוברים מבית קפה לבית קפה ומדברים על ריקנות. זכה להצלחה רבה.
- מקץ לנשק - ספר על חיילים שיורים על חיילים אחרים.
- הזקן והים - ספר על זקן קובני שמדבר לעצמו ומנסה לדוג דג. לאורך 90 עמודים מתוארים ניסיונותיו הארוכים בדייקנות יתר, עד שלבסוף הוא מצליח לדוג את הדג וכירישים אוכלים לו אותו. זכה בפרס פוליצר. הספר, לא הדג.
- עשרות סיפורים קצרים שמתארים רגעים קצרים ובנאליים בחיים כמו שתיית משקאות אלכוהוליים בבית קפה, מציאת חתול בגשם, התקלות ברוצחים אימתניים (מאוד בנאלי) וכו'.
