גומבט

גומבט (בטורקית gumbet) היא עיר קטנה בחצי האי בורדום שבטורקיה. היא שוכנת בין הים האיגאי להרי הטאורוס ומונה כשלושים אלף תושבים (נכון ל-2010) העיר מאופיינת בים שלה עם טיילת מלאה בברים, מסעדות ובתי מלון. למרות שהעיר לא מתוירת בקנה מידה בינלאומי, יש בה קרוב למאה בתי מלון. העיר ממוקמת במחוז הים האיגאי, הנמצא בדרום מערב טורקיה. הנקודה הגבוהה בעיר נמצאת בכיכר המרכזית וגובהה כמאה מטרים מעל גובה פני הים.

היסטוריה

איזכורים היסטוריים: העיר הוזכרה עוד בתנ"ך, בספר נחמיה: "ויבואו יהודים מצפונה בגומה, מקדמה בפרס, ומנגבה בכוש: ויעזרו בבנית בית המקדש וזרעם יתרבה בשל כך." העיר הוזכרה בשנית רק 1700 שנים לאחר מכן, במכתב של אחד מקרובי הסולטאן הטורקי לארדה סלוראן, איש צבא: "אדון סלוראן, מהומות פרצו באיזור הים. המושבה גומבאן כוללת הרבה מורדים, וישנה סכנה למלחמה." תקומת העיר המודרנית: גומבט הוקמה על שפת הים האיגאי בין 1918 ל-1928 על ידי קבוצת מהגרים-דייגים איסלנדים בראשות פרידריך אקסן וולגסון. העיר, בעת הקמתה, הכילה כתשעת אלפים תושבים איסלנדים וטורקים שמתיחות שררה ביניהם. תחילה בשלטון הטורקי התנגד לעיר זו כי לא רצה מהגרים רבים באיזור ימי, כדי שלא יסייעו למהגרים נוספים להיכנס לשטח טורקיה. הסכסוך הגדול: בשנת 1958 פרץ הסכסוך הגדול של גומבט. המתח בין המשפחות העשירות ששלטו בעיר מאחורי הקלעים, וולגסון ונרואן, הגיע לרמה קיצונית מדי בשביל השלום בין המשפחות. זה קרה בעקבות גז טבעי שנמצא בקרקעית הים האיגאי על ידי אורחן נרואן בשטח ששייך היה לפרנסיס וולגסון. בעקבות הויכוח נפצע טריק נרואן, אחיו של אורחן, וכנקמה האחרון רצח את פרדריק וולגסון. המלחמה בין המשפחות התשפטה לכל היישוב, כשבני המהגרים האיסלנדים מצדדים במשפחת וולגסון ובני המקומיים הטורקים במשפחת נרואן. במסגרת הסכסוך הגדול נרצחו, נעדרו או נפטרו בסיבות מיסתוריות למעלה משליש מתושבי העיר (כששת אלפים אנשים). אף אחד מהנעדרים לא נמצא. הסכסוך הסתיים רק בהתערבות הממשלה, ולשתי המשפחות עוקל הרכוש. העידן בו נשלטה העיר בידי שתי משפחות בלבד תם.

שחמט

שחמטאים: השחמט בגומבט הוא הדובדבן שבקצפת. שחמטאים דגולים גדלו שם וזכו באלפי תחרויות לאורך השנים. יש האומרים כי רחאת לקומאן וריקי אוויקסון היו יותר טובים מגארי קספרוב. אף גומבטי לא זכה באליפות העולם משום שהגומבטים נמנעו מלהשתתף בהן בגלל סיבות פוליטיות. (שיתוף רוסים בתחרות בעוד ממשלת רוסיה התנגדה בכל תוקף לגומבט ואף כמעט מנעה עת הקמתה בשיתוף עם ממשלת טורקיה.) פתיחת גומבט: פתיחת הגומבט הידועה משוחקת בשחור והיא: 1.ה'4 ה'6 2. ד'4 ו'5. מכאן יוצאים שלושה וריאנטים: גמביט גומבט עם 3.ג'4 או פ' ו'3; גומבט סגורה עם 3.ה'5; וגומבט פתוחה עם 3.פ' ג'3 פ' ו'6. הפתיחה נחשבת לטובה בעולם, אך בגלל שלא מכירים אותה מספיק עקב הסגירות והבידוד בהם משוחק השחמט בגומבט לא משחקים אותה ברמות הגבוהות.

גומבט כיום

גומבט מורכבת מרוב מוסלמי. המיעוט מורכב מנוצרים, בודהיסטים, הינדואיסטים, יהודים וקהילה קטנה של אתאיסטים. ראש העיר של גומבט הוא חתאם בל-ומוש והוא לא יודע לקרוץ בעין ימין. סמל העירייה מורכב מעלים של אקליפטוס שמרכיבים טוגה לשנבוב סגול. זאת משום שבל-ומוש אוהב את מאוד שנבובים ואת הצבע הסגול. עלי האקליפטוס יצאו בהגרלה.

בתקופת הקורונה לא נמצאו נדבקים בגומבט. יש המייחסים הישג זה לראש העיר, בל-ומוש, אך האמת היא שצריך לייחס הישג זה לאסי תיקאקי, השגריר הישראלי. תיקאקי התנה את ההתסובבות ברחובות העיר בעטיית מסיכות עוד מאז 1487, שנת פטירתו של המלחין הגאון, אח ללאחן. בין יצירותיו המרשימות ביותר של ללאחן ניתן למצוא את "יונתן הקטן" ו"פס טיקי טיקי טאס" (לשיר זה ביצעה הזמרת נועה קירל גרסת כיסוי לאחרונה). בעקבות פטירתו היה עצב רב ברחובות גומבט, וכולם הסתובבו כשקצוות פיהם מכוון כלפי מטה. תיקאקי, שבעברו היה ליצן, לא רצה שיראו את התושבים כה עצובים. לכן הוא העביר חוק בגומבט שחייבים לעטות מסיכה כל הזמן.

אקלים

בגומבט גשום בכל ימות הנשה, אך עם זאת כל יום שלישי בחודשים לועזים אי-זוגיים יש שרב. זאת, כמובן, להוציא את יום שלישי הקדוש של מרץ, שבו נהוג להסתובב עם מעילים בגלל החג הידוע "מעילים ותולעים", על שם אודי תולעים. ביום זה בשנה בממשלה מפזרת עשן רב וסמיך לאוויר, ובכך מסננת את חום וקרינת השמש ומונעת מהחום הרב להתשפט ולמנוע מהתושבים, איך שנקרא, "להתמעל". מעולם לא ירד ברד בגומבט, במיוחד לא בדרום. לעומת זאת, שלג הוא דבר שכמעט בשגרה. אבל רק כמעט, כי הוא לא בשגרה בכלל. למעשה, בפעם האחרונה שירד שלג בגומבט עוד לא הומצא הטלפון, ולכן רק הבחור שאצלו בבית ירד השלג ידע שירד שלג.