לגולס(אחוות הדרחמור)

לגולס תבנית:בעריכה

לגולס ה(חצי)אלף הצעיר נודע כקשת מחונן ורב כשרונות.

זכה בתחרויות קשתות לרוב, ונודע כקשת הגדול בתבל (בעיקר על ידי עצמו).

בצעירותו גדל לגולס כבן יחיד, אח לשלוש אחיות.

הוא נהג להשתובב בין צמרות העצים, מטפס וקופץ כקוף קטן ומדמיין בהקיץ כיצד יפרוש כנפיים ויעוף (או לפחות ימצא איזו חנית קסומה המאפשרת זאת).

עם רדת הלילה, כה מותש היה ממשחקי היום המפרכים, עד שהיה נופל למיטתו כאבן שאין לה הופכין ולא מקיץ עד עלות השחר (אפילו לאחר שכנועים עיקשים).

יש הטוענים שחסך זה בשעות חשיכה, מלווה בשינה עיקשת ועמוקה גרמה ללגולס הצעיר לא לפתח את יכולת ראיית הלילה המולדת של האלפים.

כשהיה לגולס בן שמונה, העץ העתיק לו סגדו חכמי הכפר פקד על זקן הכפר - דק-זרג ארךעלה, לקצוץ ללגולס את הענף הגבוה ביער ולהכין לו קשת.

היו שראו זאת כאות שלגולס הצעיר יהיה קשת אגדי, בעוד היו שטענו שנמאס לעץ העתיק שהזאטוט זב החוטם מטפס עליו יומם וליל.

יהיו הסיבות אשר יהיו, מאותה עת לא פסק לגולס להתאמן עם קשתו ומאז מהווה היא חלק בלתי נפרד מגופו.

כשלגולס התבגר, הוא חבר לאחוות הדרחמור שם הוכיח את כישוריו לא רק בקשת כי אם גם בשיר ומזמור.

כשרונו רב ועצום, ושיריו הקסומים לוו לא פעם במבטים אכולי קנאה מצד אברדין, הברד נטול הכשרון.

בין שיריו נמצא השיר על נוגריק הענק, והאיש הכחול, שירים שהפכו קלאסיקות עוד בחייו.

הרפתקאות לגולס באחוות הדרחמור

עם חבירתו של לגולס לאחוות הדרחמור היה הנ"ל חלק מהרפתקאות רבות ומסמרות שיער.

בזמן הביקור ההיסטורי במעוז קאר, השתבשה עליו דעתו והוא טבח בחוסר רחמים באופה צעיר ומסכן.

לאחר מכן התבצר על הגג ולא נאות לרדת עד שיספקו לו בתולה אלפית לסיפוק יצריו.

חברי המשמר המקומי, חסרי ישע ואובדי עצות נאלצו לפנות לאלימות על מנת להניסו מהגג, ובחילופי האש שהתפתחו, ירה לגולס בעוד שומר אומלל.

לאחר מכן נמלט לגולס מן העיר, אך בסופו של יום נתפס והובא למשפט אצל הלורדון המקומי.

אותו לורדון עולל בן יומו השתכנע מטיעוניו המשכנעים של לורד פיניגן שנשא נאומים חוצבי לבבות על מנת להציל את חבריו הפושעים.

(פיניגן בתמימותו האמין כי לגולס חף מפשע וכי הוא פעל כך מכיוון שהוקסם - לא רק היה יודע כיצד לגולס מחכך ידיו בהנאה..)

בסופו של יום, הצליח לורד פיניגן להפיס את דעתו של הלורדון, והנ"ל חס על חייו של לגולס בתמורה לנאמנות ולשירות עתידי.

מעניין מאוד לציין כי בביקור השני במעוז קאר שהתרחש כשנה לאחר הביקור הראשון, שוב הצליח לגולס להסתבך עם רשויות החוק וזאת לאחר שעזר לברברי איום ונורא להימלט מזרועות החוק.

הוא נתפס ונכלא בצינוק העמוק בכלא, שם שימשו לו עכברים ורמשים כחבריו.

בעוד אחוות הדרחמור מפנה לו עורף וממשיכה במסעה, חזר לורד פיניגן האמיץ לשחרר את לגולס.

לאחר דין ודברים קצר, שוחרר לגולס (עבריין מועד) מן הכלא, וחבר לאחווה.

האחווה משתלטת על אחוזת אביר המוות

אחוות הדרחמור נקראה אל הדגל שוב על מנת להניס אביר מוות חסר רחמים שהשתלט על אחוזה מפוארת בשטח השייך

ללורד של כיכר טוראן. האביר (הלא אבירי כלל) שחט להנאתו את המשפחה שהתגוררה כבר באחוזה, והתנחל בה יחד עם

חבר מרעיו, אספסוף משולח רסן של טיפוסים בלבוש שחור וללא נימוסים כלל.

בדרכם אל האחוזה נתקלה האחווה במחזות זוועה של איכרים מתים, וחוות שרופות, והזעם בער בקרביהם של חברי האחווה

הטובים (חוץ מאברדין שניסה (והצליח) לבזוז את הגופות).

לבסוף הגיעה החבורה אל האחוזה, וכמובן בחרה בשיטת ה"פרוץ פנימה כעת, שאל שאלות אחר כך" , שהניבה סדרת

קרבות מפוארים מול אבירונים לבושי שחורים, שנקטלו אחד אחד בחרבם של לגולס, לורד פיניגן ושאר הגיבורים.

לבסוף הגיע העימות הבלתי נמנע מול אביר האופל עצמו שהתייצב מול האחווה מלווה בכמה קוסמים בזויים, אשר אחד

מהם כלא את לורד פיניגן בבועה קסומה ממנה לא יכול היה להיחלץ. חסרי ישע ללא מנהיגם הנועז נפוצו חברי

החבורה לכל עבר , עד שלגולס במהלך גאוני, "שלף" את פיניגן מהבועה בעזרת חפץ קסום שקישר בין החברים הותיקים ,

ופיניגן חזר לעניינים.

אביר השחור הצביע על פיניגן באצבע צרידה וסינן מילת מוות - מהלך שהיה קוטל על המקום כל אחד מחברי האחווה

האחרים, אך לא את פיניגן ועמידותו מפני לחשים קסומים, שעמדה לו גם הפעם והדפה את לחשו של אביר האופל. או אז

הסתערו כל אנשי החבורה של האביר וקטלו אותו בלי משים, תוך איבוד נקודות כאלה ואחרות מתכונותיהם עקב מפגש

מצער עם אלתו הקטלנית של האביר חסר הרחמים.

(האיש האפל התייחס בזלזול לאלתו הנוראה של האביר, ועל כך שילם מחיר כבד..)

בסיומו של יום, טיהרה האחווה את האחוזה, הניסה את הרשע, ומצאה עצמה בשליטה על נכס רב ערך.

לגולס הופך לשליט האחוזה

מיד לאחר חיסולו של אביר המוות וחבורתו, יצאה האחווה לעוד הרפתקה מסמרת שיער, אך פיניגן הנבון, בתכנון משותף

עם לגולס חברו הותיק, שלח חיל מצב קטן אל האחוזה כדי להחזיקה ולהרחיק פולשים עד שלגולס יתפנה מעסקיו ויגיע

להתיישב באחוזה.

ואכן לאחר שבועות מספר, חזר לגולס אל הנמל הלבן, ובעלות אסטרונומית, רכש צבא קטן של חיילים ופרשים, ויחד עם

חיות משק לרב, ציוד ומזון יצא בראש המשלחת הגדולה לעבר הדומיין הטרי.

לאחר שהתמקם באחוזה יחד עם צבאו והשכירים שהביא עימו מהנמל הלבן, החל לגולס בתהליך הארוך והאיטי של שיקום

הדומיין השסוע לאחר השתוללות האמוק של אביר המוות המרושע.

לגולס שיפץ את האחוזה, הקים חוות חקלאיות במטרה לשקם את החקלאות באזור, ואף עודד את ענף הדייג באגם האזורי.

צבאו החל לבצע פטרולים הקפיים ברחבי הדומיין, ובטחונם של התושבים חזר לאיטו.

שלושת הכפרים הגדולים באזור החלו לחזור אט אט לחיים שלווים, ובעידודו של לגולס אף הונהג שוק שבועי להחלפת

סחורות , ותחילתה של תנועה ערה של מבקרים מערים אחרות החלה.

לאחר חודשים מספר, נשבע לגולס אמונים ללורד כיכר טורהן שהיה השליט בדומיין, תוך הבטחה מצד הלורד כי יאפשר

ללגולס סיוע צבאי בפני איום אנשי הברזל שמדרום.

פחדו של לגולס מעכבישים

למרות שלגולס הינו לוחם אמיץ ועשוי ללא חת, ישנו עקב אכילס באישיותו, הגורם לו לעיתים להגיב בצורה קיצונית למדי לנוכח מפלצת נוראה וחסרת רחמים - עכביש. כן, אותו יצור מתומן רגליים מטיל על חצי האלף מורא שכמותו לא ניתן לדמיין, עד לכדי המלטותו של הלוחם הגיבור מאתר קרבות המאוכלס באותם יצורים שעירים.

אויביו של לגולס אף לא מהססים להשתמש בחולשתו זו כנגדו, ולדוגמא יזכר מהלכו של ויקטור הארכפד המרושע, אשר שלח את אחד מעוזריו להטיל על לגולס צנצנת מלאה עכבישים על מנת לנטרלו... לגולס האמיץ, כדי להתגבר על האימה שבתחושה של עשרות רגליים קטנטנות של יצורי הארס הללו מזדחלים על עורו, נאלץ לחשמל את עצמו כדי להיפטר מהנגע.

אך כיצד ניטע הפחד בליבו של לגולס, אשר עמד מול דרקונים, ביהולדרים, ערפדים וענקים , אך אינו יכול לעצור את הרעד באשכיו מול טרנטולה משולח רסן?

ובכן, בילדותו, נהג לגולס רבות להסתובב ביערות היכן שנעה שיירת הסוחרים של הוריו, לצוד חיות ולאמן את ידו במתיחת מיתר. יום אחד בעת מרדף לאחר חזיר בר עסיסי במיוחד, כשל לגולס הצעיר (פימבל בלעז) ואף כשל את גלגול ההצלה, ולכן התגלגל לו אל מתחת לבול עץ כרות שנח לו על קרקעית היער.

כשגזע העץ הכרות מטיל עליו את מלוא משקלו, לא יכול היה לגולס לזוז, ואף לא להיחלץ מהמלכודת הנוראה. הימים חלפו. לגולס נותר חסר ישע מתחת לעץ. זברות מצויות חלפו (זה היה יער טרופי) והטילו עליו את מימיהן, פינגווינים בגודל בינוני הלכו לידו (זה גם היה יער ארקטי) וניקרו את פיקות ברכיו, אבל הנורא מכל, הארוע שיותיר צלקת לעד בנפשו של הגיבור, היו אלפי העכבישים שהלכו על גופו כל העת.

כן, בתוך גזע העץ המרקיב התמקמה לה מושבת עכבישים, מכל המינים והסוגים. מהרגע שהתגלגל מתחת לעץ, החלו מתרוצצים הכבישים על גופו של לגולס, בתוך בגדיו, על כדורי עיניו, ואף במעלה ישבנו יצאו לטיול בין ערביים. מאותו רגע גם החלו העקיצות והנשיכות, וכל גופו התכסה בסימני עקצוצי עכבישים, ורק באורח נס, לא היו עכבישים ארסיים באותה מושבה.

לאחר כארבעה ימים בהם היה לגולס לכוד תחת העץ, מצא אותו אביו שיצא לחפשו יחד עם משלחת משיירת הסוחרים. האלף היה כמעט מיובש וגווע מרעב, אך הנזק הגדול מכולם התגלה לו רק לאחר כמה שבועות, כאשר עכביש בית מצוי הזדחל מתחת לשמיכתו, והקפיץ אותו בזעקות שבר "אמאל'ה עכביש". מודע לחסרונו זה, מנסה לגולס מאז אותו יום הרה גורל לאזור אומץ ולהתמודד עם פחדיו בצורה ראויה, במידות שונות של הצלחה.

משיריו הידועים של לגולס

על אף שחלק משיריו הומצאו בגלגול שונה במקצת (ולא נרחיב על כך את היריעה), מצאנו לנכון לציין כמה מהבולטים שבהם.

השיר הבא, המכונה "שיר הברוך במבוך" נכתב כלאחר יאוש רב שנבע מנדידה חסרת תכלית במבוך ותעיה בלתי פוסקת בדרך. יש לציין כי גנום כושל בעל יכולת מיפוי מפוקפקת הוא הוא האחראי לכך. עם זאת, ישנה תמימות דעים בין יודעי דבר שאלמלא אותו גנום, לא היו חרוזים מופלאים אלו מומצאים כלל ועל כך יש להכיר לו תודה ובמקום לסרס אותו בפומבי, להסתפק במשיחתו בזפת ונוצות (ולא לתחוב מטאטא בעכוזו. הוא רק יהנה מכך).

שיר הברוך במבוך

ימין ושמאל ימין ושמאל

מתי יבוא כבר איזה טרול

כבר ארבעים שעות הלכנו

שני כבשים ועז הברחנו

שמאל ימין, שמאל ימין

דרמטי שוב אכל חמין

משעמם פה עד מאוד

בלי אף בחורה ללכוד

בלי זונה שלי יורדת

בלי לשכב עם מעודדת

איזה מן חיים של כלום

בלי אף שיר ובלי דיקלום

די, נמאס! אולי ישר

נגיע ונמצא אוצר

אל יפלא איפוא, שיצירות מופת שכאלה זכו לתהילה והביאו כבוד מלכים לחצי האלף ומעמד של אליל עוד בחייו. מספרים שבטהובן ומוצרט סבלו מהתקפות דיכאון ממושכות היות וידעו שיצירותיו של לגולס יאפילו עליהם לנצח.

לאור ההצלחה הלירית, שלחו גם חבריו של לגולס את ידם בכתיבת שירה. כישרונותיהם הממוצעים-מינוס מעולם לא הניבו קונטרס שירים ראוי לשמו. לגולס בז להם בגלוי ואף הקדיש, כלעג למאמציהם את השיר הבא:

שיר החקיינים העלובים

זמר היה בארץ עוץ

נאה, אמיץ ואף לא גוץ

חזק, גיבור וגדל איבר

משכיב בנות כמו ביבר.

שיריו נודעו בכל הפלך

הגיעו לאוזני כל מלך

כל תו, מנגינה, ניגון וצליל

כאילו בקעו מחליליו של אליל

אולם עם פרוץ הצלחתו

החלו רעיו לחקותו

שיריהם העלובים וחסרי הבינה

הזכירו אזבסט שנאכל עם גבינה

כי כל שיר, כמה שלא יהיה טוב,

ליד המקור, מזכיר רק קול של דוב

אז מתי יבינו אותם חקיינים

ששיריהם משולים לניגובי ישבנים?