משתמש:אריה לייב פוטר/פרקים א-ג
פרקים א-ג
פרק ראשון - הינוקא
אדון וגברת דרסלי, דיירי דרך פריווט מספר 4, ידעו לדווח על עצמם בגאווה שהם נורמליים לגמרי - ותודה ששאלתם. לא יעלה על הדת כי מכל האשנים בעולם דווקא הם יסתבכו עם פרשיות מוזרות או מסתוריות, והרי הם פשוט לא סובלים שטויות מסוג זה.
מר דרסלי היה מנכ"ל של חברה בשם גראנינגס ליצור מקדחות. הוא היה איש גדל-ממדים, בשרני, וכמעט נטול צוואר - למרו שדווקא היה לו שפם עבה למדי. גברת דרסלי היתה רזה ובלונדינית, והיה לה צוואר ארוך פי שניים מהמקובל, מה שהיה שימושי מאוד, כי רובזמנה עבר בהצצה מעל גדרות כדי לרגל אחרי השכנים שלה. לזוג דרסלי היה תינוק ושמו דאדלי, ובעיניהם לא היה ילד מוצלח ממנו בעולם כולו.
לא חסר דבר לדרסלים, אולם היה להם סוד, והם חיו בפחד שמישהו יגלה אותו. הם חשבו שחייהם לא יהיו חיים ברגע שמישהו יגלה על משפחת פוטר. גברת פוטר היתה אחותה של גברת דרסלי, אך עברו שנים רבות מאז שהן נפגשו. למעשה, גברת דרסלי נהגה להעמיד פנים כאילו אין לה אחות כלל, כי אחותה ובעלה הכלומניק היו האנשים הכי לא דרסליים בעולם. הדרסלים הצטמררו מלחשוב מה יגידו השכנים אם יום אחד יבואו הפוטרים לבקר ברחוב שלהם. הדרסלים ידעו שגם לפוטרים נולד בן, אבל הם מעולם לא טרחו לראות אותו. הילד היה סיבה נוספת להתרחק מהפוטרים - הם לא רצו שדאדלי יתחבר עם ילד כזה.
כשדרסלי ואשתו התעוררו בוקר יום שלישי האפלולי והאפור שבו מתחיל סיפורנו, לא היה רמז בשמים המעוננים לכך שדברים מוזרים ומסתוריים עומדים להתרחש ברחבי המדינה. מר דרסלי פיזם לעצמו בשעה שבחר עניבה משעממת במיוחד לעבודה, וגברת דרסלי ריכלה בעליצות וניסתה להכריח את דאדלי המצווח לכינס לכסא התינוקות שלו
שניהם לא הבחינו בינשוף הזהוב הגדול שחלף על פני חלונם.
בשעה שמונה וחצי נטל מר דרסלי את התיק שלו, הדביק נשיקה חפוזה על לחייה של גברת דרסלי וניסה לנשק לפרידה גם את דאדלי, אבל לא הצליח, מפני שדאדלי היה עסוק בלצרוח ולהעיף את ארוחת הבוקר שלו לכל הכיוונים. "איזה מתוק," התמוגג מר דרסלי ויצא מן הבית. הוא נכנס למכונית ויצא מהחניה של מספר 4.
רק בקרן הרחוב הוא הבחין בסימן הראשון למשהו מוזר - חתולה מעיינת בְּמפה. לרגע אחד מר דרסלי לא עיכל את מה שראה - אך מייד הסב את ראשו להביט שנית. בפינת דרך פריווט אכן עמדה חתולה מנומרת, אבל שום זכר למפה לא נראה. מה עלה על דעתו? זו הייתה בטח מין אשליה אופטית. דרסלי מיצמץ בעיניו ובהה בחתולה. החתולה בהתה בו בחזרה. ביציאה מהרחוב לכיוון העבודה המשיך דרסלי לעקוב אחרי החתולה בראי המכונית. הוא ראה איך החתולה קוראת בשלט שעליו כתוב דרך פריווט . לא, לא קוראת בו, אלא רק מסתכלת עליו, הרי חתולים אינם מסוגלים לקרוא, לא שלטים ולא מפות. מר דרסלי התנער קלות וחדל לחשוב על החתולה. בדרכו העירה הוא לא חשב על דבר מלבד על משלוח גדול של מקדחות שקיווה לקבל מאוחר יותר באותו היום.
אבל בכניסה לעיר המקדחות פרחו ממוחו. בזמן שעמד בפקקים של הבוקר, הוא לא היה יכול שלא להבחים במספרם הגדול של האנשים הלבושים באופן מוזר - האופנות המטורפות של הצעירים! הוא שיער שזו איזו אופנה חדשה וטיפשית. אצבעותיו תופפו בעצבנות על ההגה, ומבטו נפל על קבוצה נוספת של קוּקוּאים כאלה שעמדו ממש בקרבת מקום. הם התלחששו ביניהם בהתרגשות. מר דרסלי נזעם לגלות שלפחות שניים מהם כלל לא היו צעירים - מה, האיש ההוא שם נראה מבוגר אפילו יותר ממנו, והוא לבוש בחליפה ארוכה בצבע שחור! איזו חוצפה! ברור שהאנשים האלה מנסים לגייס כספים למטרה כלשהי - כן, זה ההסבר. הפקק התקדם, ותוך דקות אחדות הגיע מר דרסלי לחניון של גראנינגס. מחשבותיו עברו שוב למקדחות.
מר דרסלי נהג תמיד לשבת כשגבו פונה אל החלון במשרדו שבקומה התשיעית. אלמלא כן, היה ודאי מתקשה להתרכז במחשבות על מקדחות באותו הבוקר. הוא לא ראה כלל את הינשופים שעפו הלוך ושוב לאור היום, למרות שאנשים ברחוב דווקא הבחינו בהם. הם הצביעו והסתכלו פעורי-פה כשינשוף לאחר ינשוף חלפו בתעופה ממעל לראשיהם. מרביתם לא זכו לראות ינשוף לפני כן אפילו בלילה. על מר דרסלי, לעומתם, עבר בוקר שגרתי ונטול-ינשופים לגמרי. הוא צעק על חמישה אנשים שונים, ניהל מספר שיחות טלפון חשובות, וצעק עוד קצת. מצב רוחו היה מצויין עד לצהרים, או-אז החליט לצאת להתרענן בטיול לצדו השני של הרחוב ולקנות לו לחמנייה במאפיה ממול.
הוא שכח לגמרי מהאנשים בחלוקים השחורים, עד שחלף על פני קבוצה שכזאת סמוך למאפייה. הוא הביט בהם בכעס. הוא לא ידע למה, אבל האנשים האלה גרמו לו להרגיש אי-נוחות קלה. גם הקבוצה הזאת התלחששה בהתרגשות, והוא לא ראה אצלם אפילו קופת תרומות אחת לרפואה. כשחלף על פניהם שוב בדרכו חזרה, מחזיק סופגנייה שמנה בשקית, הוא קלט מספר מילים משיחתם.
"הפוטרים, נכון, כך שמעתי -"
"כן, הבן שלהם, אריה לייב -"
מר דרסלי נאלם במקום. הפחד הציף אותו. הוא הפנה את מבטו שוב על עבר המתלחששים כאילו רצה לומר להם משהו, אבל התחרט במקום.
הוא חצה את הכביש כמו טיל, מיהר אל משרדו, גער במזכירה שלא תפריע לו, זינק אל הטלפון וכמעט סיים לחייג את מספר הטלפון בבית שלו כששינה לבסוף את דעתו. הוא השיב את השפופרת לכנה וליטף את השפם שלו, מהרהר... לא, זו סתם איוולת מצידו. פוטר זה לא שם כל-כך יוצא דופן. הוא משוכנע שיש עוד המון אנשים בשם פוטר, שיש להם בן ששמו אריה לייב, . למען האמת, הוא כלל לא בטוח שלאחיין שלו קוראים אריה לייב. אולי היה שמו אהר'לה. או ארנון. אין טעם להדאיג סתם את גברת דרסלי, היא תמיד נלחצת כשמזכירים את אחותה. הוא כלל לא מאשים אותה - אילו לו היתה אחות כזו... ובכל זאת, כל הפריקים עם הגלימות...
אחה"צ התקשה דרסלי עוד יותר להתרכז במקדחות, וכשיצא מהבניין בשעה 17:00 הוא היה עדיין מודאג כל כךף עד שבלי לשים לב הוא נתקל במישהו לד הדלת.
"אני מצטער," גער, בזמן שהקשיש הקטנטן מעד וכמעט שנפל. עברו כמה שניות עד שדרסלי שם לב שהאיש לובש ימן בגד שבארבע פינותיו השתלשלו חוטים, ועל ראשו כיפה עליה כתוב משהו בשפה לא מוכרת. הוא כלל לא נראה מוטרד מזה שמישהו הפיל אותו. אדרבה, פניו קרנו בחיוך רחב והוא אמר בקול צפצפני שגרם לעוברים-ושבים להסתכל עליהם: "אל תצטער אדוני, היום דבר לא יעציב אותי! שיש ושמַח, כי אתה-יודע-מי הובס סוף-סוף! אפילו שייגעצים כמוך צריכים לחגוג ביום מאושר שכזה!" והאיש הזקן חיבק את דרסלי סביב בטנו והמשיך ללכת, מחייך.
דרסלי נעצר במקומו ולא זז. בדיוק הרגע חיבק אותו זר מוחלט, ונדמה היה לו שהוא אפילו קרא לו שייגעץ או משהו כזה. דרסלי היה נסער. הוא מיהר אל מכוניתו והחל לנסוע הבית, מקווה כל הדרך שהכל היה דמיון, דבר שלא קיווה לו אף-פעם קודם לכן, כי הוא שנא אנשים שמדמיינים דברים. כשחנה ליד בית מספר 4 הדבר הראשון שראה - ושכלל לא שיפר את מצב-רוחו - היה החתולה המנומרת מהבוקר. עכשיו עמדה החתולה על חומת החצר שלו. הוא היה משוכנע שזו אותה החתולה - הוא זיהה את הסימנים סביב עיניה.
"קישטא!" צעק דרסלי כלפיה.
החתולה לא זזה, רק תקעה בו מבט חמור, והמשיכה לשבת. האם זו התנהגות נורמלית לחתולה? תמהּ מר דרסלי. הוא ניסה להשתלט על עצמו, פתח את הדלת, ונכנס הביתה. הוא היה נחוש בדעתו לא לספר דבר לאשתו.
על בגרת דרסלי עבר יום שגרתי ונורמלי לחלוטין. בארוחת הערב היא סיפרה לו על כל הבעיות שיש לשכנה עם הבת שלה ועל הביוטוי החדש שדאדלי למד היום ("לא רוצה!"). מר דרסלי השתדל להתנהג כרגיל. אחרי שדאדלי הושכב לישון, הוא נכנס לסלון בדיוק בזמן כדי לשמוע את הידיעה האחרונה בחדשות הערב:
"ולבסוף, חובבי ציפורים ברחבי המדינה דיווחו כי היום הפגינו הינשופים התנהגות יוצאת-דופן. למרות שציפורים אלו הינם מדרוסי-הלילה, וכמעט אף פעם אינו נראות ביום, דוּוח לנו על מאות ינשופים שהתעופפו לכל עבר, גם לאחר הזריחה. מומחים אינם יכולים להסביר מדוע חרגו הינשופים דווקא היום מהרגלי השינה שלהם." הקריין חייך. "מסתורי ביותר. וכעת נעבור ל תחזית מזג- האוויר עם ג'ים מקגפין. צפויות לנו עוד מפולות ינשופים, ג'ים?"
"למען האמת, טד," אמר החזאיף "על ינשופים אני לא יודע, אך לא רק הם התנהגו מוזר היום. צופים מכל קצוות אנגליה, ממחוזות כמו קנט, יורקשייר ודנדי, מצלצלים כל היום לדווח לי, שבמקום הגשם שחזיתי אמש הם יוה עדים למטר כבד של כוכבים! אולי אנשים הקדימו לחוג את חג המדורות - הוא יחול רק בעוד שבוע, רבותי! אבל הערב אני יכול להבטיח לכם לילה גשום."
מר דרסיל קפא במקומו. כוכבים נופלים בשמי בריטניה? ינשופים עפים ביום? אנשים מסתוריים בחלוקים בכל מקום? ולחשוש, לחשוש קטן על משפחת פוטר...
גברת דרסלי נכנסה לסלון עם שני ספלי תה. אין ברירה. הוא חייב לומר לה משהו. הוא כיכח בגרונו בעצבנות. "אהה - פטוניה יקירתי - לא שמעת במקרה מאחותך בזמן האחרון, נכון?"
כפי שציפה, גברת דרסלי נראתה מופתעת ומורגזת. אחרי הכל, הם נהגו להעמיד פנים שאין לה אחות.
"לא," היא אמרה בכעס. "למה?"
"ידיעות משונות בחדשות," מילמל מר דרסלי. "ינשופים... כוכבים... והיו היום בעיר המון אנשים שנראו מוזר..."
"נו, אז מה?" רגזה עליו גברת דרסלי.
"טוב... רק חשבתי ש... אולי... כל זה איכשהו מתקשר ל... את ידעת... החברים שלה."
גברת דרסלי שתתה את התה שלה בשפתיים מכווצות. מר דרסלי שקל אם לספר לה ששמע את השם "פוטר". הוא החליט שהוא איננו מעז. במקום זה הוא אמר בשיא הטבעיות שהצליח לגייס, "הבן שלהם - הוא בערך בן גילו של דאדלי, לא?"
"נדמה לי," אמרה גברת דרסלי, ממורמרת.
"מה שמו שוב? אהרל'ה, לא?"
"אריה לייב. שם יהודי מטונף, אם תשאל אותי."
"אה, כן," אמר דרסלי ולבו צנח. "כן. אני בהחלט מסכים."
הוא לא אמר מילה בעניין בזמן שעלו למעלה לישון. כשגברת דרסלי הייתה בחדר האמבטיה, מר דרסלי חמק לעבר חלון חדר השינה והביט החוצה אל חצר הבית. החתולה עדיין עמדה שם. היא עמדה והשקיפה על דרך פריווט כאילו ציפתה למישהו.
האם דמינו מתעתע בו? האם לכל זה יש קשר למשפחת פוטר? אם כן... אם יתפרסם שהם קרובי משפחה של זוג ש... - זה יהיה בלתי נסבל.
הדרסלים נכנסו למיטה. גברת דרסי נרדמה מיידף אבל מר דרסלי שכב ער במיטר והפך בעניין בראשו. מחשבתו החרונה הייתה המחשבה המנחמת שאפילו אם הפוטרים אכן מעורבים בכל הדברים המוזרים האלה, אין סיבה שהם יתקרבו אליו ואל גברת דרסלי. הפוטרים יודעים היטב מה פטוניה והוא חושבים עליהם... הוא לא יכול לתאר לעצמו אותו ואת פטוניה מעורבים בהתרחשויות מעין אלה - הוא פיהק והתהפך - עלינו זה לא ישפיע...
כמה שהוא טעה.
מר דרסלי אמנם שקע בשינה טרודה, אך החתולה החומה בחוץ שמרה על עירנות מוחלטת. היא עמדה דוממת כמו פסל, עינים מקובעות ללא מצמוץ על הפינה הרחוקה של דרך פריווט. אפילו רעידה זעירה לא פקדה אותה כשנטרקה דלת של מכונית ברחוב הסמוך, ולא כששני ינשופים עטו עליה. למעשה, השעה הייתה כמעט חצות לפני שהחתולה בכלל זזה.
איש הופיע בפינה שעליה השגיחה החתולה. הוא הופיע בפתאומיות ובדממה כזו שהייתם חושבים כי הרגע האדמה פלטה אותו. זנבה של החתולה נע בעצבנות ועיניה הצטמצמו.
שום דבר שדומה לזקן הזה לא נראה מעולם בדרך פריווט. הוא היה גבוה, רזה וזקן מאוד, אם לשפוט לפי הזקן והשיער הכסופים שלו, ששניהם היו ארוכים מספיק כדי לתחוב מתחת לחגורתו. הוא עטה מלבושים ארוכים, בצבע שחור בעיקר. עיניו החומות היו חמות ומלטפות, וקרנו בשמחה מאחורי זגוגיות משקפיו. אפו היה ארוך ומעוקל, כאילו שברו אותו מספר פעמים. שמו של האיש היה הרב אליהו מדמבלדוס.
הרב אליהו דמבלדוס נראה כאילו הוא כלל אנו מודע לכך שברחוב שאליו הגיע זה עתה, שום דבר הכרוך בו, החל בשמו וכלה בפאותיו, לא יתקבל בברכה. לפתע הרים מבטו והביט בחתולה, שעדיין בהתה בו מהצד השני של הרחוב. משום מה דמותה של החתולה שעשעה אותו הוא צחקק ומילמל, "איך לא נחשתי."
הוא הוציא מקל עץ חבוט והניף אותו בתנועה סיבובית אל עבר פנסי הרחוב, שנכבו בקל פיצפוץ עדין. הרחוב היה כל כך חשוך שאפילו גברת דרסלי חדת העינים לא היתה רואה דבר מן המתרחש על המדרכה. דמבלדוס הכניס את המטה חזרה לכיסו והתחיל ללכת לכיוון מספר 4 שם התישב על החומה ליד החתולה.
"מי היה מנחש שאפגוש אותך כאן, רֶבֵּצֵען מֵקַבְצְאֵל."
הוא פנה לחייך אל החתולה, אך זו נעלמה. במקומה מצא את עצמו מחייך אל אישה חמורת-סבר שהרכיבה משקפיים מרובעים, בדיוק כצורת הסימנים שהיו על עיניה של החתולה. הייתה לה שמלה שחורה עם שרוולים ארוכים שהגיעו לפחות עד מעבר למרפק. שערה המלבין היה אסוף אחורה בפקעת הדוקה. היא נראתה מוטרדת למדי.
"איך ידעת שזו אני?" שאלה.
"כבוד הרבצען, מעולם לא ראיתי חתולה שיושבת בקיפאון מוחלט כל כך." אמר דמבלדוס.
"גם אתה היית קפוא לו בילית יום שלם בישיבה על חומה." ענתה מקבצאל.
"מה? בישיבת הר חומה?" אמר דמבלדוס, והצליח להסתיר חיוך.
"בישיבה על חומה." נשפה מקבצאל בעצבנות.
"אה, חשבתי שאמרת שבילית היום בישיבה על חומה..." ענה דמבלדוס באיטיות, כבר לא מצליח להסתיר את החיוך.
"זה מה שאמרתי!" מקבצאל כבר הייתה עצבנית למדי.
"סליחה? חזרי שנית בבקשה." אמר דמבלדוס וחיוך רחב על פניו, אותם הוא הפנה בטרם תספיק מקבצאל להבחין.
"לא משנה..." אמרה מקבצאל, ומלמלה לעצמה משהו שנשמע כמו "הוא כבר לא שומע כמו פעם."
"אני בכל אופן לא הייתי בישיבת הר חומה, אלא הסתובבתי בין החגיגות."
מקבצאל כבר רצתה לצעוק עליו, אך ידעה שאין בכך טעם. היא נאנחה ואמרה, מתעכבת על כל הברה, בישיבה - על - חומה!"
"מי היה מקים ישיבה על חומה?" בדיוק לפני שתפסה את טעותו, הספיק לתקן את עצמו: "אהה, ישבת כל היום על החומה," הוא הפטיר לבסוף.
"למה אתה תמיד מציג את עצמך ככסיל, הרי אתה אביר הרועים, פטיש החזק, עמוד הימיני, סיני ועוקר הרים, מעוז ומגדול..."
"שה... שה... אין אומרין שבחו של אדם בפניו. ובתשובה לשאלתך, הלא נאמר בדוד משיח צדקנו שעשה עצמו כאחד המשתגעים - "וַיְשַׁנּוֹ אֶת-טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם וַיְתָו עַל-דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל-זְקָנוֹ." אין כל פגם במעט שיגעון, רבצען כְּבוּדָה, אפילו שדוד הגזים קצת, לעניות דעתי..."
"אגב שגעונות - אנשים ממש התנהגו בחוסר זהירות היום. יצאו לרחובות וחגגו, אפילו לא דאגו להחליף לבגדים של שייגעצים. אפילו השייגעצים שמו לב שקורה משהו," אמרה הרבצען והורתה בראשה אל מספר 4. "היו דיווחים בחדשות השייגעצים. להקות של ינשוים... כוכבים נופלים... טוב נו, הם לא אידיוטים לגמרי. ברור היה שהם ישימו לב. כוכבים נופלים בקֶנט - אני בטוחה שזה היה דוד'ל דקל. אף פעם לא היה לַבָּחוּר יותר מדי שכל."
"אני לא מופתע..." אמר דמבלדוס ברכות. "כבר 11 שנים שלא היו הרבה מדי הזדמנויות לחגיגה אמיתית..."
"אני יודעת," נשפה מקבצאל בחוסר סבלנות. "אבל זו לא סיבה לאבד את הצפון. אנשים מתנהגים ממש בחוסר אחריות. יופי של דבר זה יהיה, אם ביום שבו אתה-יודע-מי הסתלק סופית, השייגעצים יגלו עלינו הכל. אני יכולה להניח שהוא באמת הסתלק, דבלדוס?"
"בהחלט נראה שכן," הוא אמר. "ולפיכך סיבה טובה לשמוח. אפשר להציע לך קרמבו?"
"קרֶ-מה?"
"קרמבו. ברכתו שהכל. או בעצם... מזונות. תלוי מה העיקר מבחינתך, העוגיה שלמטה או הקצפת והשוקולד," ענה דמבלדוס בחביבות. "האמת שראיתי על זה דיון מעניין, האם לברך על החביב עליך תחילה או על ה"מזונות" תחילה..." אמר דמבלדוס, ספק לעצמו ספק אליה.
"לא תודה," הסתייגה מקבצאל. "כפי שציינתי, אפילו אם אתה-יודע-מי באמת נעלם - "
"רבצען יקרה, אשה נבונה כמוך בוודאי תשכיל לקרוא לו בשמו. השטות הזאת של אתה-יודע-מי - כבר 11 שנה אני מנסה לשכנע אנשים לקרוא לו בשמו - גֶּעוָאלְדֶּמוֹרְט."
"אני מודעת לזה," אמרה מקבצאל, ספק ביאוש ספק בהתפעלות, "אבל אצלך זה סיפור אחר. כולם יודעים שאתה היחיד שממנו אתה-יודע... - טוב, נו, געוואלדמורט, היה מפחד. אפילו מורא שמיים לא היה לו."
"אמרתי לך כבר - אין אומרין שבחו של אדם בפניו," גער בה דמבלדוס בחיוך. "אך את יודעת שלגעוואלדמורט היו כוחות שלי אף-פעם לא יהיו."
"כן, נכון," אמרה מקבצאל. "אך אתה ישר מדי בשביל לנצל את הכוחות האלה."
"אולי את צודקת, אך לדעתי אינני מסוגל לנצל כוחות אלו."
רבצען מקבצאל הפנתה לעברו את מבטה ואמרה, "כוכבים נופלים וינשופים, זה עוד כלום לעומת השמועות שעוברות מפה לאוזן. שמעת מה כולם אומרים? על איך שהוא נעלם? ומה עצר אותו?"
נראה היה שכאן הגיעה רבצען מקבצאל לנקודה שעניינה אותה ביותר, הסיבה האמיתית שבגללה המתינה כל היום על החומה. היא נעצה בדמבלדוס מבט חמור, מצפה לתשובתו. נראה היה שהוא כלל לא מבחין בכך, אלא רק בוחר לעצמו קרמבו נוסף.
"אולי את בכל זאת מעוניינת?" פנה אליה דמבלדוס עם קרמבו בידו. "מייצרים את זה בארץ-הקודש, כשרות חת"ם סופר. כדאי לך לנסות."
"מקבצאל התעלמה מההצעה, והמשיכה, "מה שאומרים זה, שאתמול בלילה געוואלדמורט היה במכתש גדעון. הוא הלך לשם כדי למצוא את הפוטרים. השמועה מספרת ש... שלאה ויעקב פוטר, שהם - שהם - נרצחו."
דבמלדוס הרכין את ראשו. רבצען מקבצאל הזדעזעה.
"לאה ויעקב... אני לא מאמינה... לא רציתי להאמין..." היא חתכה את הצווארון שלה ובירכה, רועדת, "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קידשנו המצוותיו וציוונו על הקריעה." היא קרעה את בגדה ומיררה בבכי. דמבלדוס בירך: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם דיין האמת."
מקבצאל ענתה "אמן" חלוש, והמשיכה לבכות.
"הם מספרים." היא המשיכה בקול רועד, "שאחרי שהוא רצח אותם הוא ניסה להרוג גם את הבן שלהם, אריה לייב. אבל - הוא לא הצליח. געוואלדמורט לא הצליח להרוג את הינוקא הקטן הזה. איש אינו יודע איך דווקא תינוק כזה עצר אותו, אבל אומרים בכוות הקסם שלו נשברו איכשהו והוא נעלם."
דמבלדוס הנהן בעצב.
"זה - זה נכון?" גמגמה מקבצאל. אחרי כל מה שהוא עשה... כל האנשים שהוא רצח... הוא לא הצליח להרוג ילד קטן? מדהים... מכל הדברים דווקא זה עצר אותו... איך אריה לייב הצליח להחזיק מעמד למען השם?"
"אפשר רק לנחש," אמר דמבלדוס. "וכבר נצטווינו ב'לא תנחשו'. אולי לעולם לא נדע."
רבצען מקבצאל שלפה מטפחת והחלה למחות את הדמעות. דמבלדוס משך באפו, הוציא שעון מוזהב ובחן אותו. היה זה שעון מוזר מאוד. היו בו אותיות במקום שעות, ומדי פעם הופיע בו כתובת המציינת את זמן השקיעה או הזריחה. למרות זאת נראה היה כאילו דמבדלדוס מצליח לקרוא בו, כי הוא השיב את השעון לכיסו ואמר, מהורהר:"הגרי"ד מאחר. אני מניח שהוא אמר גם לך שהוא בא בסוף האשמורה הראשונה, נכון?"
"כן," אמרה רבצען מקבצאל, "ואני מניחה שאתה לא מתכוון לספר לי למה באת דווקא לפה, מכל המקומות שבעולם."
"באתי להביא את אריה לייב לבית דודיו. הם קרובי המשפחה היחידים שנותרו לו."
"אתה לא מדבר - אין בכוונתך שאריה לייב יגדל עם האנשים שגרים כאן!" קראה מקבצאל, מורה בידה על בית מספר 4. "דמבלדוס, אל תעשה את זה! צפיתי עליהם כל היום. אי אפשר למצוא גויים יותר גרועים מהם. שייגעצים לגמרי, זה בטוח. שאריה לייב פוטר יעבור לגדול במקום טומאה ושיקוצים כזה?!"
"זה המקום הכי טוב בשבילו," אמר דמבלדוס בנחישות. "דודו ודודתו יעזרו בחינוכו למצוות ויסבירו לו הכל לכשיתגדל. כתבתי להם מכתב."
"מכתב?" חזרה אחריו מקבצאל בעצבנות. "נו באמת, הרב דמבלדוס, אתה חושב שאת כל זה אפשר להסביר במכתב? הגויים האלה לעולם לא יבינו!"
"כמה אפשר לעשות עם מכתב, רבצען יקרה, זאת לא אומר. גדול מכתב שתורה ניתנה בו, דכתיב 'וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱ-לֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל-הַלֻּחֹת'. הלא ידעת שהמשפט המפורסם נ נח נחמ נחמן מאומן ניתן בפיתקה קטנה? מכתב יצליח להסביר את זה... כן כן..." אמר דמבלדוס מהורהר.
"כן, אתה אולי צודק, כמו ברוב השערותיך, "אמרה מקבצאל. "אך כיצד יגיע הילד לכאן?" שאלה, ולפני שקיבלה מדמבלדוס תשובה נשמע קול אוושת כנפיים שענה לשאלתה. שניהם הפנו את מבטם השמיימה והבחינו בגמל מכונף המעופף בקלילות היישר אליהם. הוא צנח באיטיות ופסע כמע צעדים על הקרקע, ואז עצר.
ככל שמפליא הדבר לראות גמל מכונף, היה זה כאין וכאפס לעומת האיש העצום שרכב עליו עד לפני רגע. הוא היה גבוה כמעט כפליים מאדם רגיל ורחב פי ארבעה. הוא היה פשוט ענק, וראשו היה כל-כך פרוע סבך של זקן כיסה את כל פניו, ומעל גוש השער העצום היתה כיפה שעליה היה רשום "נ נח נחמ נחמן מאומן".
"שולם עלייכם, הגרי"ד," אמר דמבלדוס באנחת רווחה. "סוף סוף. מהיכן השגת את ה'גמלא-פרחא' הזה?"
"הוא לא שלי, הרב דמבלדוס כבודו." אמר הגרי"ד וקפץ מהגמל. "אני בהשאלה לקחתי אותו, משרולי בלק הצעיר. הוא בהשאלה נתן לי אותו. עכשיו אני שומר עליו טוב."
"לא היו שום בעיות, אני מקווה."
"לא, כבוד הרב. הבית היה הרוס כמעט לגמרי, שרוף כולו, אבל אני הצלחתי לחלץ אותו לפני שהשייגעצים הם שמה מילאו את כל המקום. הוא נרדם בזמן שאנחנו היינו שמה טסים מעל בריסטול."
דמבלדוס ומקבצאל הביטו אל תוך ערמת השמיכות, ושם ראו תינוק קטן, ישן שנת ישרים. על מצחו היתה צלקת מעוקלת, שנראתה כמו שופר.
"שם הוא - ?" לחשה מקבצאל.
"כן," ענה דמבלדוס בשקט. "הצלקת הזו תישאר לו לנצח."
"אתה לא יכול לטפל בזה איכשהו, דמבלדוס?" שאלה מקבצאל בציפייה.
"אולי, אבל אני מעדיף שלא. צלקות הן דבר שימושי למדי. לי עצמי יש צלקת מעל ברך שמאל שהיא מפה מדוייקת של הרכבת התחתית בלונדון. נו טוב - די להתברבר. תעביר את הילד אלי, הגרי"ד. הגיע הזמן לזוז מפה." ובזאת אספ דמבלדוס את אריה ליב ופנה אל בית מספר 4.
"אני יכול להיפרד ממנו, הרב דמבלדוס כבודו?" ביקש הגרי"ד.
הוא הרכין את ראשו העצום ונישק את אריה לייב על מצחו. ואז, פתאום, פלט הגרי"ד דבר שנשמע כמו יבבה של כלב פצוע.
"ששש!" היסתה אותו מקבצאל. "אתה תעיר את כל הששיגעצים!"
"ס-ס-סליחה," יבב הגרי"ד, מוציא מכיסו מטפחת מנוקדת ומנגב את אפו בתרועה רמה. "אני פשוט לא עומד בזה. לאה ויעקב הם מתים, ואריה לייב הוא הולך לגור עם השייגעצים..."
"כן, כן, זה בהחלט מאוד עצוב, אבל אתה חייב שלוט בעצמך, וַלֹא יגלו אותנו," לחשה מקבצאל בחצי נזיפה. הרב דמבלדוס טיפס מעל גדר הגינה, והתקדם אל דלת הכניסה. הוא הניח שם את אריה לייב, והניח בחיקו את המכתב.
"זהו-זה. אין מה להישאר פה עכשיו," הפטיר דמבלדוס. "עכשיו הגיע הזמן להצטרף לחגיגות." "כן," אמר הגרי"ד בקול חנוק, וטיפס על הגמל, שסיים ללעוס את הדשא והביט בהם בפנים שואלות. "אני עכשיו מחזיר לשרולי את הגמל שלו. לילה טוב ודרך צלחה לכם, הרב דמבלדוס כבודו, רבצען מקבצאל כבודה." הוא מחה את עיניו וטפח לגמל קלות על הישבן. הוא עלה השמיימה בעוד הגמל מנפנף בכנפיו, ונעלם אל תוך הלילה.
"להתראות בקרוב, רבצען מקבצאל," אמר דמבלדוס. מקבצאל מחתה באפה בתגובה.
דמבלדוס הסתובב והחל ללכת. הוא הוציא את המקל החבוט מכיסו, הניף אותו בתנועה סיבובית, וכדורי אור יצאו ומילאו את פנסי הרחוב. בקושי היה אפשר לראות עוד את חבילת השמיכות על מפתן בית מספר 4.
"בהצלחה, אריה לייב," מילמל דמבלדוס, הסתובב על עקביו ונעלם.
רוח קלה חלפה ברחוב, ניענעה את צמרות העצים. אריה לייב הקטן התהפך בשמיכותיו, אך לא התעורר. ידו הקטנה אחזה במכתב שבידו, והוא המשיך לישון - בלי שיהיה לו מושג שהוא מיוחד, שלי לדעת שהוא מפורסם, בלי לדעת שבעוד מספר שעות הוא יתעורר מצווחותיה של גברת דרסלי שתפתח את הדלת כדי להעמיד בחוץ את בקבוקי החלב הריקים, וגם לא שהשבועות הקרובים יעברו עליו בצביטות ודקירות מבן דודו דאדלי... הוא לא היה יכול לדעת שבאותו רגע ממש, ברחבי המדינה כולה, אנשים התכנסו בלאט והרימו כוסית, באומרם "לחיי אריה לייב פוטר - הינוקא שנשאר בחיים!"
פרק שני - חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים אֲטוּמִים או לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ
כמעט עשר שנים עברו מהיום שבו התעוררו הדרסלים לגלות את אחיינם הפעוט על סף ביתם, אבל דרך פריווט כמעט ולא השתנתה. השמש זרחה על אותם גנים מטופחים, והאירה את לוחית מספר ארבע על דלת הכניסה של בית משפחת דרסלי, היא התגנבה לתוך הסלון שלהם, שכמעט לא השתנה מאז הלילה שבו מר דרסלי צפה באותה ידיעת חדשות גורלית על הינשופים.
רק התמונות מעל האח הראו כמה זמן עבר באמת. לפני עשר שנים היו שם המון תמונות של משהו שנראה כמו כדור גומי מנופח וורוד, חבוש מגוון צבעוני של כובעי פונפון שונים - אבל דאדלי דרסלי כבר לא תינוק, ועכשיו התמונות מראות ילד רחב ובלונדיני שרוכב על בפעם הראשונה על אופניים, על קרוסלה בלונה פרק, משחק משחק-מחשב עם אביו,מחובק ומנושק על ידי אימו. לא היה זכר בחדר לכך שעוד ילד מתגורר באותו הבית.
אולם אריה לייב פוטר עדיין היה שם. הוא אמנם ישן ברגע זה, אבל לא לאורך זמן. דודתו פטוניה כבר הייתה ערה, וקולה המצווח היה הצליל הראשון ששמע אותו יום.
"קום! צא מהמיטה! מייד!"
אריה לייב התעורר בבהלה. דודתו דפקה שוב על הדלת.
"קום!" היא צווחה. אריה לייב שמע אותה הולכת לכיוון המטבח, ואז שמע את הרעש שמשמיעה מחבת הטיגון כששמים אותה על האש. הוא התגלגל על גבו וניסה להיזכר בחלום שחלם. זה היה חלום טוב. היה בו גמל מעופף. הייתה לו תחושה מוזרה שכבר חלם את החלום הזה בעבר. דודתו שוב עמדה מחוץ לדלת.
"קמת כבר?" היא דרשה.
"כמעט," ענה אריה לייב.
"נו, אז קום כבר, אני רוצה שתדאג לחביתות. ואל תעיז לתת להם להישרף. אני רוצה שהכל יהיה מושלם ביום ההולדת של דאדלי."
אריה לייב נאנח.
"מה אמרת? " שאלה דודתו מעבר לדלת.
"כלום, כלום..."
יום ההולדת של דאדלי – איך היה יכול לשכוח? אריה לייב קם באיטיות מהמיטה והחל לחפש את הגרביים שלו. הוא מצא זוג מתחת למיטה שלו, ואחרי ששלף מתוך אחד מהם עכביש הוא גרב אותם. אריה לייב היה רגיל לעכבישים, מפני שהארון שמתחת לגרם המדרגות היה מלא בהם, ושם הוא ישן. אחרי שהתלבש יצא אל הפרוזדור שהוליך למטבח. שולחן המטבח כמעט שלא נראה מתחת לערימת המתנות של דאדלי. נראה היה שדאדלי קיבל את המחשב שביקש, שלא לדבר על הטלוויזיה השנייה ואופני המרוץ. בשביל מה בדיוק דאדלי רצה אופני מרוץ, זו הייתה תעלומה בעיני אריה לייב, כי דאדלי היה שמן מאד ושנא פעילות גופנית – אלא אם כן, כמובן, הפעילות כללה להכניס למישהו אגרוף. שק האגרוף החביב על דאדלי היה אריה לייב, אבל בדרך כלל הוא לא הצליח לתפוס אותו. אולי לא ראו עליו, אבל הוא היה זריז ביותר. ייתכן שהיה לזה קשר לזה שהוא חי בארון אפלולי, אבל אריה לייב תמיד היה קטן ורזה לגילו. הוא נראה אפילו יותר קטן ורזה משהיה, בגלל שכל הבגדים שלו היו פעם של דאדלי, ודאדלי היה גדול ממנו בערך פי ארבעה. לאריה לייב היו פנים רזים, ברכיים בולטות. שיער שחור ועיניים ירוקות בוהקות. הוא הרכיב משקפיים עגולים שהיו עטופים בהמון נייר דבק בגלל מספר הפעמים שדאדלי הכניס לו אגרוף באף. הדבר היחיד בהופעתו שאריה לייב אהב הייתה צלקת דקיקה על מצחו, שהייתה לה צורה של מכת ברק. הצלקת הייתה שם מאז שהוא זכר את עצמו, והשאלה הראשונה שזכר את עצמו שואל את דודתו הייתה איך קיבל את הצלקת. "בתאונת הדרכים שבה נהרגו הוריך, " היא אמרה. "ואל תשאל שאלות." אל תשאל שאלות – זה היה הכלל הראשון לחיים שקטים עם משפחת דרסלי.
הדוד ורנון נכנס למטבח בזמן שאריה לייב הפך את החביתות בתוך המחבת. "סרק את השיער שלך!" הוא נבח כברכת בוקר. בערך אחת לשבוע הדוד ורנון היה מציץ מעל לעיתון שלו וצועק שאריה לייב זקוק לתספורת. אריה לייב וודאי הסתפר יותר פעמים בחייו מכל הבנים בשכבה שלו גם יחד, אבל זה לא שינה כהוא זה, השיער שלו פשוט גדל ככה – לכל הכיוונים. כשדאדלי נכנס אל המטבח עם אימו, האר כבר עמד וטיגן את הביצים. דאדלי היה דומה מאד לדוד ורנון. היה לו פרצוף גדול וורוד, מעט מאד צוואר, עיניים כחולות ומימיות, ושיער בלונדיני סמיך ששכב בקו חלק על ראשו השמן, הרחב. הדודה פטוניה הרבתה לומר שדאדלי נראה כמו תינוק של מלאכים – אריה לייב הרבה לומר שדאדלי נראה כמו חזיר עם פאה. אריה לייב הניח את הצלחות עם קוטלי החזיר והביצים על שולחן האוכל. משימה לא פשוטה, כי לא היה שם הרבה מקום פנוי. בינתיים דאדלי ספר את המתנות שלו. פניו נפלו.
"שלושים ושש," אמר, מביט אל אימו ואביו, "זה שתיים פחות מהשנה שעברה."
"חמודי, לא ספרת את המתנה של דודה מארג'. הנה היא מסתתרת כאן מתחת לחבילה הגדולה הזאת מאמא ואבא."
"טוב נו, אז שלושים ושבע," אמר דאדלי ופניו האדימו – אריה לייב שראה שדאדלי עומד לעשות הצגה גדולה, והתחיל לטרוף את החביתות כמו זאב לפני שדאדלי יהפוך את השולחן. גם הדודה פטוניה כנראה הרגישה בסכנה כי היא מיהרה לומר: "ונקנה לך עוד שתי מתנות כשנצא היום. מה דעתך בובילה? עוד שתי מתנות, ככה טוב?" דאדלי חשב על זה לרגע. נראה היה שזה מאמץ גדול בשבילו. לבסוף אמר לאט "ואז יהיו לי שלושים... שלושים ו..."
"שלושים ותשע, פוּצקִי" אמרה הדודה פטוניה.
"אה " דאדלי התיישב בכבדות ותפס את החבילה הקרובה אליו "אז זה בסדר."
הדוד ורנון צחקק. "הקטנצ'יק רוצה תמורה לכסף שלו, בדיוק כמו אבא. איזה ילד, איזה ילד!" הוא פרע את שיערו של דאדלי. באותו רגע הטלפון צלצל והדודה פטוניה הלכה לענות בזמן שאריה לייב והדוד ורנון הסתכלו איך דאדלי מוריד את העטיפות מאופני המרוץ, ממסרטה, מטיסן עם שלט רחוק, משישה עשר משחקי מחשב וממכשיר וידאו. הוא היה עסוק בלקרוע את העטיפה מעל לשעון זהב כשהדודה פטוניה שבה מהטלפון עם מבט מודאג ונרגז.
"חדשות לא טובות, ורנון," אמרה. "גברת פייגלין שברה את הרגל. היא לא תוכל לקחת אותו," היא הורתה בראשה לכיוונו של אריה לייב. פיו של דאדלי נפער בבעתה, אבל ליבו של אריה לייב זינק. כל שנה, ביום הולדתו של דאדלי הוריו לקחו אותו ועוד ידיד ליום כיף בלונה פרק, למזללת המבורגרים או לקולנוע. בכל שנה השאירו את אריה לייב אצל גברת פייגלין, זקנה מטורללת שגרה במרחק שני רחובות. אריה לייב שנא להיות שם. הבית כולו הסריח מכרוב מבושל, וגברת פייגלין הייתה מכריחה אותו להסתכל על תמונות של כל החתולים שהיו לה אי פעם.
"ועכשיו מה?" אמרה הדודה פטוניה, מביטה באריה לייב בזעם כאילו הוא תכנן את זה. אריה לייב ידע שהוא צריך להצטער על כך שגברת פייגלין שברה את רגלה, אבל לא היה קל להצטער כשהוא נזכר שתעבור שוב עוד שנה שלמה לפני שייאלץ להתבונן במיצי, פיצי, מאמי, ופוצ'פוצ'ון.
"אפשר לצלצל למארג'," הציע הדוד ורנון.
"אל תדבר שטויות, ורנון, היא שונאת את הילד."
הדרסלים הרבו לדבר כך על אריה לייב, כאילו שהוא לא שם – או, בעצם, כאילו הוא איזה יצור מגעיל שבכל מקרה לא מסוגל להבין אותם, כמו תולעת.
"ומה עם מה-שמה, החברה שלך - איבון?"
"בחופשה בקפריסין," סיננה הדודה פטוניה.
"אולי פשוט תשאירו אותי כאן," הציע אריה לייב בתקווה. (אולי הוא סוף- סוף יוכל לבחור את התוכניות שהוא אוהב לראות בטלוויזיה, ואפילו לשחק קצת במחשב של דאדלי). הדודה פטוניה עשתה פרצוף כאילו הרגע בלעה לימון גדול מאוד.
"וכשאחזור אמצא חורבה במקום בית?" גערה בו.
"אני לא אפוצץ את הבית," אמר אריה לייב, אבל אף אחד לא הקשיב.
"אני מניחה שאפשר לקחת אותו לגן-החיות" אמרה הדודה פטוניה באיטיות "...ולהשאיר אותו באוטו..."
"האוטו חדש. את לא תשאירי אותו שם לבד..."
דאדלי התחיל לבכות בקול. למען האמת הוא לא בכה באמת. עברו שנים מאז בכה באמת. אבל הוא ידע שכשהוא מכווץ את פיו ומיילל, אמא שלו נותנת לו כל דבר שהוא מבקש.
"קוּשְׁקוּש, פּוּשְׁפּוּש, אל תבכה, אמא לא תיתן לו לקלקל לך את היום המיוחד!" היא קראה מתנפלת עליו בחיבוקים.
"א-אני לא...רוצה...שהוא...י-י-יבוא!" צעק דאדלי בין יללה ליללה מעושה, "הוא תמיד מ-מקלקל הכל!" מבעד לזרועותיה של אימו הוא חייך חיוך מגעיל לכיוונו של אריה לייב.
בדיוק באותו רגע צלצל פעמון הדלת – "אוי, לא, הם כאן!" אמרה הדודה פטוניה בבהלה – ושנייה אחר כך נכנס לבית חברו הטוב ביותר של דאדלי, פירס פולקיס, בלוויית אימו. פירס היה ילד רזה עם פרצוף כמו של חולדה. בדרך-כלל הוא היה זה שהחזיק לאנשים את הזרועות מאחורי גבם בזמן שדאדלי הכה אותם. דאדלי הפסיק מייד להעמיד פנים שהוא בוכה.
כעבור חצי שעה, אריה לייב, שלא היה יכול להאמין למזל שנפל בחלקו, ישב במושב האחורי לצד פירס ודאדלי בדרך לבקר בגן-החיות בפעם הראשונה בחייו. דודו ודודתו לא הצליחו לחשוב על תוכנית טובה יותר, אבל לפני שיצאו הדוד ורנון לקח את אריה לייב הצידה.
"אני מזהיר אותך," אמר, מקרב את פרצופו הרחב, והסגלגל ממש עד פניו של אריה לייב. "אני מזהיר אותך ילד – אם תעשה צרות, אם אפילו תחשוב לעשות צרות – אתה תישאר בתוך הארון הזה עד חג המולד."
"לא התכוונתי לעשות כלום," אמר אריה לייב. "מבטיח."
אבל הדוד ורנון לא האמין לו. אף פעם לא האמינו לאריה לייב. הבעיה הייתה שדברים מוזרים קרו תמיד בסביבה של אריה לייב, והוא פשוט לא הצליח לשכנע את הדרסלים שהם לא קרו באשמתו. פעם, הדודה פטוניה, שנמאס לה מזה שאריה לייב חוזר מהספר ונראה כאילו בכלל לא הסתפר, לקחה זוג מספריים מהמטבח וקצצה כל כך הרבה שיער מראשו שנראה כמעט קירח חוץ מהפוני שלו- אותו היא השאירה כדי שיסתיר את "הצלקת האיומה הזאת". דאדלי צחק עד שירדו לו דמעות, ואריה לייב התקשה להירדם בלילה מרוב מחשבות על איך יהיה למחרת בבית הספר, מקום שבו כבר לעגו לו ממילא על בגדיו הגדולים מדי ומשקפיו המודבקים. אבל למחרת בבוקר הוא התעורר לגלות ששערו נראה בדיוק כמו שנראה לפני שדודה פטוניה קצצה אותו. נעלו אותו בארון למשך שבוע בגלל זה, למרות שניסה להסביר להם שהוא לא יכול להסביר להם איך השיער צמח כל-כך מהר חזרה.
בהזדמנות אחרת הדודה פטוניה ניסתה להכריח אותו ללבוש סוודר ממש מבחיל שהיה פעם של דאדלי (חום עם פונפונים כתומים). ככל שהתאמצה למשוך את הסוודר מעל לראשו, כך נראה היה כאילו הסוודר הולך ומתכווץ, עד שבסוף בקושי היה יכול לעלות על בובה ובטח שלא על אריה לייב. הדודה פטוניה החליטה שהסוודר התכווץ בכביסה ולשמחתו של אריה לייב היא לא הענישה אותו. מצד שני הוא קיבל עונש גדול על כך שעלה על הגג של בית הספר. החבורה של דאדלי רדפה אחריו כמו תמיד, כשלתדהמתם של אריה לייב ושל כולם הוא מצא את עצמו יושב על הארובה. הדרסלים קיבלו מכתב כעוס ביותר ממנהלת בית הספר של אריה לייב, שכתבה שאריה לייב מטפס על מבני בית הספר.אבל בסך הכל (כפי שצעק אל הדוד ורנון מבעד לדלת הנעולה של הארון) הוא ניסה לקפוץ מעל פחי האשפה הגדולים שמאחורי הבניין. אריה לייב חשב שאולי הרוח תפסה אותו באמצע הקפיצה.
אבל ביום כזה שום דבר רע לא יכול לקרות.
לא נורא אפילו לשבת עם דאדלי ופירס בשביל התענוג לבלות את היום במקום אחר מלבד בית הספר, הארון שלו, או הסלון של גברת פיג עם ריח הכרוב.
בזמן שנהג, הדוד ורנון התלונן באוזניה של הדודה פטוניה. הוא אהב להתלונן. אנשים בעבודה שלו, אריה לייב, העירייה, אריה לייב, הבנק ואריה לייב – אלה היו כמה מהנושאים החביבים עליו לתלונות.
הבוקר הוא התלונן על גמלים. שיירת גמלים, שהובלה בידי אדם בעל מראה ים תיכוני, אולי ערבי, אם לשפוט לפי צבע העור והלבוש. "חוסמים פה את כל הכביש, הערבים האלה," אמר כשהשיירה חלפה על פניהם.
"היה לי חלום על גמל," נזכר לפתע אריה לייב. "הוא היה מכונף, ועף באוויר."
הדוד ורנון כמעט נתקל ברכב לפניו. הוא הסתובב במושב שלו וצעק על אריה לייב בפרצוף כמו סלק ענקי עם שפם: "גמלים - לא - עפים - באוויר!"
דאדלי ופירס גיחכו.
"אני יודע שלא," אמר אריה לייב. "זה היה רק חלום."
אבל הוא התחרט שבכלל אמר משהו. אם היה משהו שהדרסלים שנאו יותר מהשאלות שאריה לייב שאל, זה היה כשאריה לייב דיבר על דברים שהתנהגו באופן בלתי שגרתי, אפילו אם זה קרה בחלום או בסרט מצויר בטלוויזיה – הם חשבו שזה עלול להכניס לו רעיונות מסוכנים.
זאת הייתה שבת שטופת שמש, וגן החיות היה מלא משפחות מבלות. הדרסלים קנו לדאדלי ופירס גביעים ענקיים של גלידת שוקולד בכניסה לגן ואז – בגלל שהגברת הנחמדה באוטו גלידה שאלה את אריה לייב מה הוא רוצה לפני שהספיקו להסתלק משם – הם קנו לו קרטיב לימון זול. בעצם די טעים, חשב אריה לייב לעצמו, מלקק אותו בזמן שכולם הביטו בגורילה שהתגרדה בראש. היא נראתה די דומה לדאדלי, חוץ מזה שהיא לא הייתה בלונדינית.
זה היה הבוקר הכי נחמד שעבר על אריה לייב זה זמן רב. הוא נזהר ללכת במרחק מה מהדרסלים כדי שדאדלי ופירס שלקראת הצהריים כבר התחילו להשתעמם מהחיות, לא יוכלו לחזור אל השעשוע האהוב עליהם – להרביץ לו. הם אכלו במסעדה של גן החיות, וכשדאדלי עשה שם הצגה גדולה בגלל שהקינוח המיוחד שלו היה קטן מדי, הדוד ורנון קנה לו עוד אחד והרשה לאריה לייב לגמור את הראשון.
מאוחר יותר, במבט לאחור, אריה לייב חשב שהיה עליו לדעת שהכל היה טוב מכדי שיימשך כך.
אחרי ארוחת הצהריים הם הלכו לכיוון ביתן הזוחלים. היה שם קריר וחשוך, עם חלונות מוארים לכל אורך הקירות. מאחורי הזגוגיות הזדחלו כל מיני לטאות ונחשים על רצפות של עץ ואבן. דאדלי ופירס רצו לראות קוברות ארסיות עצומות ונחשי פיתון שיכולים למחוץ אדם למוות. דאדלי מיהר ומצא את הנחש הכי גדול בביתן. הנחש שמצא היה מסוגל ללפף את עצמו סביב מכוניתו של הדוד ורנון ולמעוך אותה כאילו הייתה פחית שתייה - אבל באותו הרגע לא נראה היה שיש לו חשק לעשות דבר כזה. למעשה, הוא ישן לו שנת ישרים.
דאדלי עמד כשאפו מופנה לזכוכית ובהה בטבעות החומות של הנחש.
"תעשה שהוא יזוז," הוא רטן על אביו, בטון של פקודה. הדוד ורנון הקיש על הזכוכית, אך הנחש לא זע.
"עוד פעם!" פקד דאדלי. הדוד ורנון הקיש בזכוכית מספר פעמים ואמר :"קום!", אך הנחש בשלו - ממשיך להתנמנם.
"זה משעמם," ילל דאדלי. הוא המשיך הלאה.
אריה לייב התקרב אל החלון ונתן בנחש מבט בוחן. הוא לא היה מתפלא אם גם לנחש משעמם שם עד מוות - בלי שום חֶברה מלבד אנשים מטומטמים שמקישים על הזכוכית ומפריעים לו לישון. זה עוד יותר גרוע מחדר שינה בתוך ארון, כי שם האורחת היחידה שדופקת על הדלת כדי להעיר אותך היא הדודה פטוניה, ולאריה לייב הרשו לפחות מדי פעם לראות את שאר הבית.
פתאום פקח הנחש את עיניו השחורות. לאט-לאט הוא הרים את ראשו עד שעיניו ניצבו בגובה אחד עם עיניו של אריה לייב.
הוא קרץ.
אריה לייב בהה בו. ואז הביט סביבו לראות אם יש שם עוד מישהו שמסתכל. לא היה איש. הוא הביט חזרה בנחש, וקרץ אלי אף הוא.
הנחש הסב את ראשו כדי להורות על הדוד ורנון ועל דאדלי, ואז גילגל את עיניו לתיקרה. הוא נתן בהארי מבט שאמר בבירור:
"ככה זה כל הזמן."
"אני יודע," מילמל אריה לייב דרך הזכוכית, למרות שלא היה בטוח שהנחש יכול לשמוע אותו. "זה בטח נורא מעצבן."
הנחש הינהן במרץ.
"מאיפה אתה בכלל?" שאל אריה לייב.
הנחש הצביע בזנבו על שלט קטן ליד הזגוגית.
נחש בריח, ברזיל.
"היה לך נחמד שם?"
הנחש שוב הצביע על השלט, ואריה לייב המשיך לקרוא: הפרט הזה נולד בגן החיות. "אה, אני מבין. אז עוד לא ביקרת בברזיל?"
כשהנחש ניענע בראשו, הקפיצה את שניהם צעקה מחרישת אוזניים שבקעה מאחורי גבו של אריה לייב: "דאדלי! מר דרסלי! בואו לראות את הנחש הזה! אתם לא תאמינו מה הוא עושה!"
"דאדלי הגיע בריצה על רגליו השמנות.
"זוז מהדרך, אתה," אמר, והכניס לאריה לייב אגרוף בצלעות. אריה לייב נפל מופתע על ריצפת הבטון. מה שקרה אח"כ קרה כל כך מהר, שאף אחד לא ראה איך זה קרה - רגע אחד עמדו דאדלי ופירס כשאפיהם צמודים לזגוגית, וברגע הבא הם זינקו אחורנית מבוהלים ביבבות פחד.
אריה לייב התיישב ונשימתו נעתקה בתדהמה; הזגוגית שאטמה את התא של הנחש נעחמה כלא-היתה. הנחש הענקי התיישר חוליה-חוליה והזדחל על הרצפה - כל האנשים בביתן הזוחלים החלו לצרוח ורצו לכיוון היציאות.
כשהנחש חלף לידו, אריה לייב היה יכול להישבע שקול נמוך ומתלחש אמר: "ברזססססיל, הנה אני מגיע... תודה אַמִיגו!"
השומר בביתן הזוחלים נראה המום.
"אבל הזכוכית," אמר שוב ושוב. "לאן היא נעלמה?"
מנהל גן החיות הכין לדודה פטוניה כוס של תה מתוק וחזק, והתנצל שוב ושוב. פירס ודאדלי התנהגו כאילו שכחו כיצד לדבר. אריה לייב לא חשב שהנחש עשה משהו רע, רק העמיד פנים שהוא עומד לנגוס בקרסוליים שלהם כשחלף לידם, אבל עד שכולם שבו למכונית של הדוד ורנון, דאדלי כבר הספיק לספר שהנחש כמעט הוריד לו את הרגל, ופירס נשבע שהוא ניסה למחוץ אותו למוות. אבל מבחינתו הכי גרוע היה שכאשר פירס נרגע קצת הוא אמר: "אריה לייב דיבר איתו. נכון אריה?"
הדוד ורנון חיכה עד שפירס ילך לביתו לפני שפנה לטפל באריה לייב. הוא כעס כל כך עד שבקושי היה יכול לדבר. הוא הצליח בקושי לומר, "לֵך - ארון - חַכֵּה - בלי ארוחות," לפני שהתמוטט בכיסא, והדודה פטוניה נאלצה לרוץ ולמזוג לו כוסית ברנדי גדולה.
כעבור שעות שכב אריה לייב בתוך הארון החשוך שלו והצטער שאין לו שעןו. הוא לא ידע מה השעה, ולא הייתה לו דרך לבדוק האם הדרסלי ערים או לא. רק לאחר שיירדמו יוכל להסתכן ולהתגנב למטבח לקחת קצת אוכל.
הוא חי עם הדרסלים כבר עשר שנים, עשר שנים אומללות - מאז שהוא יכול לזכור את עצמו, מאז שהיה תינוק והוריו נהרגו בתאונת הדרכים ההיא. לפעמים, כשהתאמץ להיזכר באותן השעות הארוכות בתוך הארון, עלה במוחו חיזיון מוזר: הבזק מסנוור של אור ירוק וכאב חד שצרב את מצחו. הוא שיער לעצמו שזאת הייתה התאונה, אם כי לא הצליח לחשוב מאין הגיע לשם האור הירוק. את הוריו הוא כלל לא זכר. דודו ודודתו כמעט ולא היו מדברים עליהם, וכמובן אסרו עליו לשאול שאלות. לא היו תמונות שלהם בבית.
כשאריה לייב היה קטן יותר, הוא היה חולם וחולם על קרוב-משפחה בלתי מוכר שיבוא לקחת אותו משם, אבל זה אף פעם לא קרה; הדרסלים היו קרובי המשפחה היחידים שלו. אבל לפעמים הוא חשב (או אולי קיווה) שזרים ברחוב מכירים אותו. זרים מאוד מוזרים. איש פצפון עם כובע פרוותי קד לו פעם קידה בסופרמרקט, כשהלך לקניות עם הדודה פטוניה ודאדלי. אחרי שהדודה שאלה אם הוא מכיר את האיש, היא מיהרה לצאת בלי לקנות דבר. פעם אחת אישה תמהונית למראה, בבגדים לבנים לגמרי נופפה לו במשחה באוטובוס. איש קירח שלבש מעיל ארוך במיוחד אפילו לחץ את ידו יום אחד ברחוב, ואז פנה ללכת, בלי לומר מילה. הדבר המוזר ביותר שקישר בין כל האנשים הללו היה האופן שבו נעלמו כולם ברגע שאריה לייב ניסה להתקרב כדי לבחון אותם מקרוב.
בבית הספר לא היו לאריה לייב חברים. כולם ידעו שהחבורה של דאדלי שונאת את אריה לייב פוטר המוזר בבגדיו הגדולים מדי ובמשקפיו השבורים, ואף אחד לא אהב להסתכסך עם החבורה של דאדלי.
פרק שלישי - צעטעלאך
בריחתו של הנחש הברזילאי "זיכתה" את אריה לייב בעונש הכבד ביותר שקיבל בחייו. עד שהורשה שוב לצאת מהארון כבר התחיל החופש הגדול, ודאדלי הספיק לשבור את המסרטה שלו, לרסק את הטיסן עם השלט-הרחוק, ובפעם הראשונה שרכב על אופני המירוץ שלו – להפיל את גברת פייגלין הזקנה בזמן שניסתה לחצות את דרך פריווט על הקביים שלה.
אריה לייב שמח שהלימודים נגמרו, אבל לא הייתה דרך להימלט מהחבורה של דאדלי,שהגיעה לביקור בבית יום-יום. פירס, דניס, מאלקולם וגורדון היו כולם גדולים ומטומטמים, אבל מכיוון שדאדלי היה הגדול מכולם והטיפש מכולם, הוא היה המנהיג. האחרים סתם שמחו להשתתף בספורט האהוב על דאדלי: רדיפת אריה.
זאת הסיבה לכך שאריה לייב השתדל לבלות את כל זמנו מחוץ לבית בשוטטות ובמחשבה על סוף החופש, שאותה ראה כמו קרן אור של תקווה. בתחילת ספטמבר הוא יתחיל ללמוד בבית ספר חדש, ובפעם הראשונה בחייו הוא לא ילמד באותו בית ספר עם דאדלי. דאדלי היה מיועד לעבור לבית הספר הפרטי שבו למד הדוד ורנון , סמלטינגס. גם פירס פולקיס היה אמור ללמוד שם. אבל את אריה לייב עמדו לשלוח לבית הספר הציבורי המקומי, המקיף סטונוול. דאדלי חשב שזה מאוד מצחיק.
"הם מטביעים לאנשים את הראש בשירותים ביום הראשון שלהם בסטונוול," הוא סיפר לאריה לייב. "רוצה לעלות למעלה להתאמן?"
"לא תודה," השיב אריה לייב. "האסלה המסכנה שלנו לא רגילה שמכניסים לתוכה דברים מגעילים כמו הראש שלך - היא לא תתאושש מזה." ואז הוא ברח לפני שדאדלי יצליח לפענח את מה שאמר.
באחד הימים ביולי דודה פטוניה לקחה את דאדלי ללונדון כדי לקנות לו את המדים של תלמידי סמלטינגס, והשאירה את אריה לייב בטיפולה של גברת פייגלין. גברת פייגלין הייתה פחות משעממת מהרגיל. התברר שהיא שברה את רגלה בגלל שמעדה על אחד החתולים, ומאז נראה שהיא מחבבת אותם קצת פחות. היא הרשתה לאריה לייב לצפות בטלוויזיה, ונתנה לו פרוסה של עוגת שוקולד שהיה לה טעם כאילו שהתה במקרר כמה שנים.
אותו ערב בסלון דאדלי עשה למשפחתו תצוגה של מדיו החדשים. הבנים בסמגלטינגס לבשו מעילי פראק בצבע חום אדמדם, מכנסי ברך בצבע כתום וכובעי קש שטוחים עגולים. הם גם החזיקו מקלות מסוקסים, והשתמשו בהם כדי להכות זה את זה כשהמורים לא הסתכלו. זה היה אמור להיות אימון טוב לחיים.
כשהדוד ורנון ראה את דאדלי במכנסיו החדשים ,הוא אמר בקול חנוק שזה הרגע המרגש ביותר בחיים שלו. הדודה פטוניה פרצה בבכי ואמרה שאיננה מאמינה שזה הדאדלי'לה המתוק שלה, שגדל ונראה כל כך נאה ובוגר. אריה לייב לא העז לפתוח את פיו. הוא חשב שאולי כבר הצליח לסדוק שתיים מהצלעות שלו מרוב שהתאפק לא לצחוק בקול רם.
למחרת בבוקר, כשאריה לייב נכנס לארוחת הבוקר, היה סירחון נוראי במטבח. הסירחון נדף מגיגית פח גדולה שישבה בכיור. הוא התקרב והציץ פנימה. הגיגית הייתה מלאה במה שנראה כמו סחבות מטונפות ששחו במים אפורים.
"מה זה?" הוא שאל את הדודה פטוניה. שפתיה נקפצו ,כמו תמיד כשאריה לייב העז לשאול אותה שאלה.
"מדי בית הספר החדשים שלך" היא אמרה.
אריה לייב הציץ שוב אל תוך הגיגית.
"אה," אמר. "לא ידעתי שהם צריכים להיות כאלה רטובים."
"אל תדבר שטויות," גערה הדודה פטוניה . "אני צובעת כמה בגדים ישנים של דאדלי בצבע אפור, שיהיו בשבילך. כשאני אסיים זה יראה בדיוק כמו הבגדים של כולם."
אריה לייב התקשה להאמין לה, אבל הוא חשב שעדיף לא להתווכח. הוא התיישב אל השולחן וניסה לא לחשוב על איך יראה ביומו הראשון בבית הספר סטונוול - מן הסתם כמו אחד שלובש חתיכות עודפות של עור פיל משומש.
דאדלי והדוד ורנון נכנסו למטבח, שניהם עם אפים מעוקמים בגלל הסירחון שעלה ממדיו החדשים של אריה לייב. הדוד ורנון פתח את העיתון כדי לקרוא, כהרגלו, ודאדלי דפק על השולחן במקל שלו מסמגלטינגס, שאותו התחיל לקחת איתו לכל מקום.
הם שמעו רעש מחריץ הדואר בדלת הקדמית, ורשרוש של מכתבים שנפלו על המחצלת.
"לך תביא את הדואר, דאדלי," אמר הדוד ורנון מבעד לעיתון שלו .
"תגיד לאריה לייב שילך."
"לך תביא את הדואר, אריה לייב."
"תגיד לדאדלי שילך."
"תדקור אותו עם המקל שלך ,דאדלי."
אריה לייב ברח לפני שהמקל התקרב אליו, והלך להביא את הדואר. שלושה דברים היו מונחים על המחצלת: גלויה ממארג', אחותו של הדוד ורנון שבילתה בחופשה בחו"ל, מעטפה חומה שנראתה כמו חשבון כלשהו, ו - מכתב בשביל אריה לייב.
אריה לייב הרים אותו והסתכל עליו,ליבו מקפץ כמו כדור גומי גדול. אף אחד, אף פעם, בכל החיים שלו, לא כתב לו מכתב. מי כבר היה כותב לו? לא היו לו חברים ולא קרובים נוספים. הוא לא היה מנוי בסיפרייה, אז הוא אפילו לא קיבל מכתבי נזיפה שמזכירים לו להחזיר את הספרים שלקח. ובכל זאת - הוא אוחז בידיו מכתב, עם כתובת ברורה ובלתי ניתנת לעירעור:
מר א.ל. פוטר
הארון שמתחת למדרגות
דרך פריווט מספר 4
ווינגינג תחתית
סארי
המעטפה היה עבה וכבדה ,עשויה קלף צהבהב, והכתובת הייתה כתובה בדיו מבריקה. לא היה בול.
כשאריה לייב הפך את המכתב לצידו השני , ביד רועדת ,הוא ראה חותם שעווה שנשא סמל מפואר: אריה, נשר, צבי ונחש, כולם מקיפים אות ה גדולה.
"נו כבר, ילד!" צעק הדוד ורנון מהמטבח. "מה מעכב אותך? אתה בודק אם שלחו לנו פצצה בדואר?" הוא צחק מהבדיחה של עצמו.
אריה לייב חזר למטבח, עדיין מביט במכתבו בתמיהה. הוא הושיט לדוד ורנון את החשבון ואת הגלויה, התיישב והחל אט-אט לפתוח את המעטפה הצהובה. הדוד ורנון פתח את המעטפה של החשבון, השמיע נחירת כעס והעיף מבט על הגלויה.
"מארג' חולה," הוא הודיע לדודה פטוניה. "היא אכלה צדפה משונה..."
אבא!" אמר דאדלי פתאום. "אבא, אריה לייב מחזיק משהו!"
בדיוק כשאריה לייב עמד לפתוח את המכתב המקופל, שהיה כתוב על אותו קלף עבה כמו המעטפה, הדוד ורנון חטף אותו מידו.
"זה שלי!" אמר אריה לייב וניסה לחטוף אותו חזרה.
"מי ירצה לכתוב לך מכתב?" לעג לו הדוד ורנון, מנער את המכתב כדי לפתוח אותו ביד אחת ומביט בו. פרצופו החליף צבעים מאדום לירוק מהר יותר מרמזור בצומת. ואז הוא המשיך להחליף צבעים. תוך שניות הוא היה לבן-אפרפר כמו דייסה מקולקלת.
"פֶּ-פֶּ-פֶּטוניה!" השתנק.
דאדלי ניסה לחטוף את המכתב כדי לקרוא אותו, אבל הדוד ורנון החזיק אותו גבוה מעל לראשו. הדודה פטוניה לקחה את המכתב בסקרנות וקראה את השורה הראשונה. לרגע היה נראה שהיא עומדת להתעלף. היא תפסה בצווארה והשמיעה קולות של חנק.
"ורנון, אוי, הצילו - ורנון!"
הם הביטו זה בזה ,כאילו שכחו שאריה לייב ודאדלי עדיין נמצאים בחדר. דאדלי לא היה רגיל שמתעלמים ממנו. הוא טפח על ראשו של אביו עם מקל הסמלטינגס שלו.
"אני רוצה לקרוא את המכתב הזה," אמר דאדלי בקול חזק.
"אני רוצה לקרוא אותו,"אמר אריה לייב בזעם , "כי הוא שלי."
"צאו מכאן ,שניכם,"קירקר הדוד ורנון, ותחב את המכתב חזרה לתוך המעטפה. אריה לייב לא זז משם.
"אני רוצה את המכתב שלי!" צעק.
"תן לי לראות אותו!" דרש דאדלי.
"צאו!" שאג הדוד ורנון. הוא הרים גם את אריה לייב וגם את דאדלי בצווארונים שלהם והשליך אותם לפרוזדור, תוך שהוא טורק בפניהם את דלת המטבח. אריה לייב ודאדלי נאבקו מיד, במרץ אבל בשקט, על הזכות להאזין בחור המנעול; דאדלי ניצח, לכן אריה לייב נשכב על בטנו כדי להאזין בסדק שבין הדלת לריצפה כשמשקפיו תלויים מאוזן אחת.
"ורנון," אמרה הדודה פטוניה בקול רועד. "תראה את הכתובת –איך הם הצליחו לגלות איפה הוא ישן? אתה חושב שהם עושים אחרינו מעקב?"
"מעקב - תצפיות - אולי הם בכלל מרגלים עלינו," מילמל הדוד ורנון כאחוז טירוף.
"אבל מה נעשה, ורנון? שנכתוב להם חזרה? שנאמר להם שאנחנו לא רוצים - "
אריה לייב יכל לראות את הנעליים השחורות המבריקות של הדוד ורנון פוסעות הלוך ושוב לאורך המטבח.
"לא," הוא אמר לבסוף. "לא. נתעלם מזה. אם הם לא ישמעו תשובה... כן, כך הכי טוב... לא נעשה דבר..."
"אבל - "
"אני לא מוכן שיהיה לי כזה בבית, פטוניה! נשבענו כשלקחנו אותו, שנשים קץ לשטויות המסוכנות האלו!"
אותו ערב,כשחזר מהעבודה, הדוד ורנון עשה משהו שלא עשה מעולם קודם לכן; הוא ביקר את אריה לייב בארון שלו.
"איפה המכתב שלי?" אמר אריה לייב ברגע שהדוד ורנון נכנס בקושי רב בדלת. "מי כתב אלי ?"
"אף אחד. הוא נשלח אלייך בטעות," אמר הדוד ורנון בקצרה. "שרפתי אותו."
"זו לא הייתה טעות," אמר אריה לייב בכעס. "היה כתוב שם הארון שלי."
"שקט!" צעק הדוד ורנון, ושני עכבישים נשרו מהתיקרה. הוא לקח כמה נשימות עמוקות, וניסה להעלות על פרצופו חיוך שנראה מכאיב ביותר.
"אה- כ , אריה לייב - הארון הזה. דודתך ואני חשבנו... האמת שאתה גדלת לאחרונה... חשבנו שיהיה נחמד אם תעבור לחדר השינה השני של דאדלי."
"למה?" שאל אריה לייב.
"אל תשאל שאלות!" גער בו דודו. "קח את הדברים שלך למעלה, עכשיו."
בבית משפחת דרסלי היו ארבעה חדרי שינה; אחד של הדוד ורנון והדודה פטוניה, אחד בשביל אורחים (בדרך כלל אחותו של הדוד ורנון, מארג'), אחד שבו דאדלי ישן ואחד שבו דאדלי החזיק את כל הצעצועים והדברים שלא נכנסו לחדר השינה הראשון שלו.
אריה לייב הצליח לקחת את כל הדברים שלו מהארון לחדר השינה בקומה השנייה בפעם אחת. הוא התיישב על המיטה והביט סביבו. כמעט הכל כאן היה שבור. המסרטה בת החודש שכבה על טנק צעצוע שבאמת נוסע, שדאדלי פעם דרס איתו את הכלב של השכן; בפינה עמד מקלט הטלוויזיה הראשון של דאדלי, שדאדלי ניפץ בבעיטה כשביטלו את תוכנית הטלוויזיה האהובה עליו; עמד שם כלוב גדול שפעם היה בו תוכי, עד שדאדלי החליף אותו עם מישהו בבית ספר תמורת רובה אוויר, שגם הוא היה שם, על ראש מדף, עם קנה מעוקם לגמרי כי דאדלי התיישב עליו פעם. מדפים אחרים היו מלאים ספרים. הספרים היו הדברים היחידים בחדר שנראו שאילו אף פעם לא נגעו בהם. מלמטה נשמע קולו של דאדלי שצווח באוזני אימו: "אני לא רוצה אותו שם... אני צריך את החדר הזה... תוציאי אותו משם..."
אריה לייב נאנח והתמתח על המיטה. אתמול היה עושה הכל כדי לעבור לכאן. היום הוא העדיף להיות בתוך הארון שלו, עם המכתב, מאשר כאן בלעדיו. למחרת בארוחת הבוקר כולם היו שקטים מאוד. דאדלי היה בהלם. הוא כבר צרח, חבט באבא שלו עם מקל הסמלטינגס, הקיא בכוונה, בעט באמא שלו והשליך את הצב שלו דרך הגג של החממה – ועדיין הוא לא קיבל את החדר שלו בחזרה. אריה לייב חשב על אתמול והתחרט על כך שלא פתח את המכתב עוד במסדרון. הדוד ורנון והדודה פטוניה שלחו כל הזמן מבטים אפלים זה לזה. כשהדואר הגיע – הדוד ורנון, שהתנהג כאילו הוא מנסה להיות נחמד כלפי אריה לייב, הכריח את דאדלי ללכת לאסוף אותו. הם שמעו אותו דופק דברים עם מקל הסמגלטינגס שלו לכל אורך המסדרון. ואז הוא צעק:
"יש עוד אחד! 'מר א.ל. פוטר, חדר השינה הקטן ביותר, דרך פריווט מספר 4' - "
בזעקה חנוקה ,הדוד ורנון זינק מכיסאו ורץ אל הפרוזדור כשאריה לייב דולק בעקבותיו. הדוד ורנון נאלץ להיאבק עם דאדלי כדי לקחת ממנו את המכתב, משימה שהייתה קשה עוד יותר בגלל שאריה לייב נתלה על הצוואר שלו מאחור. אחרי דקה של היאבקות מבלבלת שבה כולם חטפו הרבה מכות ממקל הסמלטינגס, הדוד ורנון התיישר, מתנשף בכבדות ואוחז בידו את המכתב של אריה לייב.
"לך לארון שלך – כלומר, לחדר שלך," התנשף לכיוונו של אריה לייב . "דאדלי לך - לך לאן שתלך."
אריה לייב התהלך סחור- סחור בתוך החדר שלו. מישהו ידע שהוא עבר מתוך הארון שלו, ונראה שהוא ידע גם שהוא לא קיבל את המכתב הראשון. אולי פירוש הדבר שהמישהו הזה ינסה שוב? והפעם הוא יוודא שזה לא ייכשל. הייתה לו תוכנית.
השעון המעורר המתוקן צילצל בשעה שש בבוקר למחרת. אריה לייב הזדרז כבות אותו והתלבש בשקט. אסור לו להעיר את הדרסלים.הוא התגנב במורד המדרגות בלי להדליק אף אחד מהאורות. הוא התכוון להמתין לדוור ספינת דרך פריווט ולקבל ממנו את המכתבים בשביל מספר ארבע. ליבו פעם בחוזקה בחזהו בזמן שהתגנב לאורך המסדרון לעבר דלת הכניסה -
"אאאאחח!"
אריה לייב קפץ באוויר - רגלו דרכה על משהו גדול וספוגי על המחצלת- משהו חי.
אורות נדלקו בקומה מעליו, ואריה לייב הבין למורת רוחו, שהדבר הספוגי שעליו דרך היה למעשה הפרצוף של הדוד ורנון. דודו הלך לישון למרגלות המדרגות בשק שינה, כדי לוודא באופן מוחלט שאריה לייב לא יוכל לעשות בדיוק את מה שניסה לעשות. הוא צעק על אריה לייב כמעט שעה, ואז אמר לו ללכת למטבח להכין כוס תה. אריה לייב הזדחל לכיוון המטבח מלא רחמים עצמיים,ועד שחזר הדואר כבר הגיע - הישר אל חיקו של הדוד ורנון. אריה לייב ראה 3 מכתבים שנשאו כתובת כתובה בדיו המבריקה.
"אני רוצה - " הוא פתח; אבל הדוד ורנון קרע את המכתבים לגזרים לנגד עיניו.
הדוד ורנון לא הלך לעבודה באותו יום. הוא נשאר בבית, ועם פטיש ומסמר סגר את חריץ המכתבים.
"את מבינה," הוא הסביר לדודה פטוניה בפה מלא במסמרים. "אם הם לא יצליחו למסור את המכתבים, הם יאלצו לוותר."
"אני לא בטוחה שזה יעבוד ,ורנון."
"אה,השכל של האנשים האלה עובד בדרכים מסתוריות, פטוניה. הם לא כמוני או כמוך," אמר הדוד ורנון, וניסה לדפוק מסמר עם פרוסת העוגה שהדודה פטוניה הביאה לו.
ביום שישי הגיעו בשביל אריה לייב לא פחות משנים-עשר מכתבים. מאחר שהם לא יכלו להיכנס דרך חריץ הדוא, הם נתחבו מתחת לדלת, לתוך החריצים של המשקוף, ואחדים אף הוחדרו פנימה דרך החלון הקטן של השירותים בקומת הקרקע. הדוד ורנון נשאר שוב בבית. אחרי ששרף את כל המכתבים הוא הוציא שוב פטיש ומסמרים, ובעזרת קרשים חסם את כל החריצים סביב הדלת הקדמית והדלת האחורית, כך שאיש לא יוכל לצאת מהבית. הוא פיזם מגינה עליזה במהלך עבודתו וקפץ מכל רעש קטן. בזמן שהדוד ורנון התקשר לשירות הדואר כדי למצוא את הכתובת המתאימה לתלונה, שאל דאדלי את הארי בתדהמה: "מי בעולם כל-כך רוצה לדבר איתך?"
בשבת,למרבה הפלא ולמזלו של הדוד ורנון, לא הגיע ולו מכתב אחד.
ביום ראשון הדוד ורנון התיישב לארוחת הבוקר כשהוא נראה עייף ומעט חולה, אבל מאוד מרוצה, כנראה מהשבת האחרונה, שעברה עליו ללא מכתבים.
"לא מחלקים דואר ביום ראשון," הזכיר להם בשמחה, ומרח ריבה על העיתונים שלו. "יום בלי מכתבים ארורים..."
משהו החליק במהירות במורד ארובת המטבח בזמן שדיבר, ופגע בו בדיוק בעורף. שנייה אח"כ פרץ מתוך הארובה מטח של 30 או 40 מכתבים. הדרסלים התכופפו, שלא להיפגע, אבל אריה לייב זינק לאוויר וניסה לתפוס -
"צא החוצה! החוצה!" הדוד ורנון תפס את אריה לייב במותניים והשליך אותו אל המסדרון. אחרי שגם הדודה פטוניה ודאדלי יצאו בריצה כשזרועותיהם מכסות את פניהם, הדוד ורנון טרק את הדלת בפניהם. הם יכלו לשמוע את המכתבים שהמשיכו לזרום ופגעו בקירות ובריצפה.
"זהו זה "אמר הדוד ורנון, מנסה לדבר בשקט ,אבל בו בזמן תולש פיסות שלמות מהשפם שלו. "תוך חמש דקות כולכם כאן, מוכנים ליציאה. אנחנו עוזבים. לארוז בגדים בלי להתווכח!"
הוא נראה כל כך מסוכן עם חצי שפם חסר ,שאף אחד לא העז להתנגד לו. עשר דקות מאוחר יותר הם כבר פילסו את דרכם דרך הדלתות החסומות וישבו בתוך המוכנית שדהרה לכיוון הכביש המהיר. דאדלי התייפח במושב האחורי: אבא שלו החטיף לו מכה בראש על כך שעיכב אותם כשניסה לארוז בתוך התרמיל שלו את הטלוויזיה, הוידאו והמחשב.
הם נסעו. ונסעו. אפילו הדודה פטוניה לא העזה לשאול לאן הם נוסעים. מדי פעם הדוד ורנון היה מסתובב בפניה חדה ונוהג זמן מה בכיוון ההפוך.
"לנער אותם מעלינו... לבלבל אותם..." הוא היה ממלמל בכל פעם שעשה זאת.
הם לא עצרו לאכול או לשתות אפילו פעם אחת לאורך כל היום. עד רדת הערב דאדלי כבר צרח מרוב בכי. מעולם לא עבר עליו יום נורא כל כך. הוא היה רעב, הוא הפסיד חמש תוכניות טלוויזיה שרצה לראות ,ואף פעם לא עבר זמן רב כל כך בלי שהוא פוצץ אפילו חיזר אחד על המחשב שלו.
הדוד ורנון עצר לבסוף מחוץ למלון עגום למראה בחוצותיה של עיר גדולה. דאדלי ואריה לייב חלקו חדר עם שתי מיטות יחיד וסדינים לחים ומעופשים. דאדלי נחר, אבל אריה לייב נשאר ער. הוא ישב על אדן החלון, הביט מטה על אורות המכוניות החולפות ,וחשב...
למחרת הם אכלו ארוחת בוקר של דגנים עבשים ועגבניות משומרות קרות על טוסט. הם בדיוק עמדו לסיים כשבעלת המלון הגיעה אל שולחנם.
"תסלחו לי, אבל אחד מכם הוא מר א.ל. פוטר? הגיעו בערך מאה כאלה לקבלה כאן."
היא הושיטה את המכתב כך שכולם יוכלו לקרוא את הכתוב בדיו המבריקה:
מר ה. פוטר
חדר 17
מלון ריילוויו
קוקוורת'
אריה לייב מייד ניסה לתפוס את המכתב, אבל הדוד ורנון העיף את היד שלו לפני שהספיק. האישה הסתכלה עליהם.
"אני אקח אותם," אמר הדוד ורנון, נעמד במהירות וליווה אותה לכיוון הקבלה.
"לא עדיף שפשוט נחזור הביתה, יקירי?" שאלה הדודה פטוניה בזהירות כעבור שעות, אבל הדוד ורנון הגיב כאילו לא שמע אותה. מה בדיוק הוא חיפש – אף אחד לא ידע.
הוא הסיע אותם לאמצע של יער,יצא,הביט סביבו,ניענע בראשו,חזר למכונית, ושוב הם יצאו לדרך. הוא חזר על אותו הטקס במרכזו של שדה מעובד, בין שני קצותיו של גשר גדול, ובקומה העליונה של חניון רב-קומתי.
"אבא השתגע, נכון?" שאל דאדלי את הדודה פטוניה אחה"צ אותו יום. זה קרה אחרי שהדוד ורנון החנה את המכונית על חוף הים, נעל את כולם בתוכה ונעלם. החל לרדת גשם. טיפות גדולות הכו בגג המכונית. דאדלי בכה.
"היום יום שני ," הוא אמר לאימו. "אומברטו הגדול מופיע הערב. אני רוצה להיות במקום שיש בו טלוויזיה."
יום שני. זה הזכיר לאריה לייב משהו. אם אכן יה יום שני – ובדרך כלל אפשר לסמוך על דאדלי שידע את ימי השבוע בגלל הטלוויזיה -אזי מחר, יום שלישי, יהיה יום הולדתו ה-11 של אריה לייב. כמובן ,ימי ההולדת שלו אף פעם לא היו כיפיים במיוחד. בשנה שעברה נתנו לו הדרסלים קולב וזוג גרביים ישנים של הדוד ורנון. ובכל זאת ,לא בכל יום אתה בן 11.
הדוד ורנון חזר ועל פניו היה נסוך חיוך. הוא החזיק חבילה ארוכה, דקה, ולא ענה לדודה פטוניה כשהיא שאלה אותו מה קנה.
"מצאתי את המקום המושלם!" אמר. "קדימה! כולם לצאת!"
היה קר מאוד מחוץ למכונית. הדוד ורנון הצביע לעבר מה שנראה כמו סלע גדול ומרוחק שהזדקר מתוך הים. על ראש הסלע עמדה לה הבקתה העלובה והרעועה ביותר שאפשר לדמיין . דבר אחד היה בטוח - טלוויזיה לא תהיה שם.
"לפי התחזית תהיה סערה הלילה!" ציחקק הדוד ורנון, סופק את ידיו בחדווה. "והאדון הנכבד הזה הסכים בטובו להשאיל לנו את הסירה שלו!"
ישיש מחוסר שיניים צלע לקראתם, מצביע - בחיוך מרושע מעט - על סירת משוטים רעועה שהטלטלה על המים האפורים-כפלדה שלרגליהם.
"כבר קניתי לנו צידה," אמר הדוד ורנון, "אז כולם לעלות לסיפון!"
בתוך הסירה היה קר כקרח. רסיסי מים קפואים מן הים וגשם טפטפו על עורפיהם ורוח קרה חבטה בפניהם. בתום שיט שהיה נדמה להם כי נמשך שעות הם הגיעו לסלע, ושם הוביל אותם הדוד ורנון מחליק ומועד, לעבר הבקתה המתפוררת. בתוך הביקתה היה איום: הייתה צחנה של אצות ים מרקיבות, הרוח שרקה מבעד לחרכים בקירות העץ, והאח היה לח וריק. היו רק שני חדרים.
התברר שהצידה של הדוד ורנון הייתה שקית צ'יפס לכל אחד מהם, וארבע בננות. הוא ניסה להדליק אש, אבל שקיות הצ'יפס הריקות רק העלו עשן מסריח והצטמקו.
"חבל שאין לנו כאן את המכתבים האלה, לא?" אמר בשמחה.
מצב רוחו היה מרומם מאוד. היה ברור שהוא חשב כי אף אחד לא יצליח להגיע אליהם כאן בזמן סערה כדי להביא להם דואר. בתוך תוכו אריה לייב הסכים איתו, אם כי אותו המחשבה הזאת כלל לא עודדה.
עם רדת הלילה התעוררה סביבם הסערה המובטחת. רסיסי מים מן הגלים הגבוהים ניתזו על קירות הבקתה, ורוח פראית הרעידה את החלונות המטונפים. הדודה פטוניה מצאה כמה שמיכות מעופשות בחדר השני וסידרה לדאדלי מיטה על הספה אכולת העש. היא והדוד ורנון הלכו לישון על המיטה הגבשושית בחדר הסמוך, ולאריה לייב לא נותר אלא לחפש את פיסת הריצפה הרכה ביותר ולהתכרבל תחת השמיכה הדקה והמסמורטטת ביותר.
הסערה רעשה וגעשה ביתר-עוז ככל שהלילה נמשך. אריה לייב לא הצליח לישון. הוא רעד והתהפך, מנסה למצוא תנוחה נוחה, בטנו רוטנת מרוב רעב. נחירותיו של דאדלי של נשמעו בגלל הרעמים העמוקים שהתחילו בסביבות חצות. לוח המחוגים המואר בשעונו של דאדלי, על פרק ידו השמנה שהידלדלה אל מעבר לקצה הספה, הראה לאריה לייב שבעוד עשר דקות ימלאו לו 11 שנים. הוא שכב וצפה בתקתוק המסמן את ההתקרבות של יום הולדתו ,ושאל את עצמו אם הדרסלים יזכרו בכלל. הוא תהה איפה נמצא עכשיו כותב המכתבים.
עוד חמש דקות. אריה לייב שמע משהו חורק בחוץ. הוא קיווה שהגג לא עומד לקרוס פנימה, אם כי אז לפחות אולי יהיה מעט יותר חם. עוד ארבע דקות. אולי הבית בדרך פריווט יתמלא כלכך במכתבים עד שהם יחזרו אליו, שהוא בכל זאת יצליח לגנוב אחד מהם איכשהו.
עוד שלוש דקות. זה הים שם חובט באבנים בקול כזה? ו - עוד שתי דקות - מה מקור הרשרוש המוזר שהרגע נשמע מבחוץ? האם האבנים מתפוררות לתוך המים?
עוד דקה והוא יהיה בן אחת עשרה. שלושים שניות... עשרים... עשר - תשע - אולי הוא יעיר את דאדלי, סתם כדי לעצבן אותו - שלוש - שתיים – אחת -
בום!
הבקתה כולה רעשה ואריה לייב התיישב על השמיכה, שולח מבט לכיוון הדלת. מישהו עמד שם בחוץ ודפק בדלת.