משתמש:אריה לייב פוטר/פרקים ד-ו
פרקים ד-ו
פרק רביעי - המשמש
בום. נשמעה עוד דפיקה. דאדלי התעורר בבהלה.
"איפה התותח?" הוא שאל בטמטום.
קול חזק נשמע מאחוריהם ,והדוד ורנון נכנס מועד לתוך החדר. בידיו החזיק רובה - עכשיו הם ידעו מה היה בתוך החבילה הארוכה, הדקה, שהביא איתם.
"מי שם?" הוא צעק. "אני מזהיר אתכם – אני חמוש!"
הייתה שתיקה ואז-
טראח!
הדלת ספגה מכה חזקה כל כך ,שהיא פשוט ניתקה מהציר שלה ובקול נפץ אדיר נחתה על הרצפה.
איש ענק מימדים עמד בדלת. פניו הוסתרו כמעט לגמרי מאחורי רעמת שיער פרועה וזקן פראי וסבוך, אבל אפשר היה לראות זוג עיניים שנצנצו כמו חיפושיות שחורות מתוך כל השיער.
הענק פילס את דרכו לתוך הבקתה, רוכן כך שראשו בקושי נוגע בתקרה. הוא התכופף, הרים את הדלת מהרצפה, ובקלי קלות התקין אותה חזרה על ציריה. קולות הסופה שבחוץ שקטו מעט. הוא פנה להביט בהם.
"נכון שאתם לא אכפת לכם להביא לנו אביס'ל משקה? זה היה קשה להגיע עד להנה..."
הוא צעד לכיוון הספה שעליה ישב דאדלי, קפוא מרוב פחד.
"והנה פה אריה לייב! גדלת הרבה מהפעם האחרונה שראיתי אותך, אריה לייב. הרבה מאוד..." הוא אמר לדאדלי.
"אני אריה לייב," אמר אריה לייב.
"אה, סליחה. אתה, זוז, גוש בשר," אמר הזר לדאדלי.
דאדלי פלט צפצוף דק ורץ להתחבא מאחורי אימו ,שכרעה באימה מאחורי הדוד ורנון.
אריה לייב הביט מעלה לתוך הפרצוף הפראי, המוצל והמפחיד, וראה שעיני החיפושיות מכווצות בחיוך.
"הפעם האחרונה שאני ראיתי אותך אתה היית רק תינוק," אמר הענק. "אתה נראה לגמרי כמו האבא שלך, רק עם עיניים כמו האימא שלך."
הדוד ורנון השמיע מן קול חרחור מוזר.
"אני דורש שתלך מכאן תיכף ומייד!" אמר."פרצת לכאן בניגוד לחוק!"
"אוך, אתה סתום את הפה שלך דרסלי, חתיכה של שזיף מיובש," אמר הענק. הוא הושיט יד מעל למשענת הספה, תלש את הרובה מידיו של הדוד ורנון, כופף אותו בקלות לקשר, כאילו היה עשוי מגומי, והשליך אותו לפינת החדר.
הדוד ורנון השמיע עוד קול מוזר ,כמו עכבר שדרכו עליו.
"בכל מקרה - אתה, אריה לייב," אמר הענק, מפנה את גבו אל הדרסלים, "שיהיה יומולדת שמח מאוד לך. יש לי אני פה משהו שבשבילך - אולי אני ישבתי על זה בטעות ,אבל את הטעם זה לא משנה."
מתוך כיס פנימי של מעילו השחור הוא שלף קרטון מעט מעוך. אריה לייב פתח אותו באצבעות רועדות. בפנים הייתה עוגת שוקולד גדולה ודביקה שעליה היה כתוב באותיות ירוקות - יום-הולדת שמח, אריה לייב.
אריה לייב הביט על הענק. הוא רצה להגיד תודה, אבל המילים התבלבלו בדרך אל הפה שלו, ובמקום זה יצא לו,"מי אתה?"
הענק צחק.
"נכון, אני לא הצגתי את עצמי. ראובן הגרי"ד, המשמש ושומר הקרקעות בהוגי-וורטס."
הוא הושיט את ידו הענקית ללחיצה ,וטלטל את כל זרועו של אריה לייב.
"אז מה בעניין התה שלנו עכשיו, הא?" הוא אמר, משפשף את ידיו זו בזו. "אפילו שאני לא מתנגד למשהו קצת יותר חזק, אם, זאת אומרת, יש לכם דבר כזה..."
עיניו נתקלו באח השומם ובעטיפות הצ'יפס המצומקות שבתוכו, והוא השמיע נחרת בוז.
"עכשיו אני מבין למה הבישול עכו"ם הזה הוא אסור... אפילו להדליק את האש הזאתי הם לא הצליחו," מילמל הגרי"ד. הוא רכן מעל לאח. הם לא הצליחו לראות מה בדיוק הוא עושה שם, אבל כשהתרחק כעבור שנייה בערה אש חזקה. האש מילאה את כל הבקתה הלחה באור מרצד, ואריה לייב הגיש שגל של חום שוטף אותו כאילו שקע באמבטיה חמה. הענק התיישב חזרה על הספה, ששקעה תחת משקלו, והחל להוציא כל מיני דברים מתוך כיסי מעילו: פינג'אן נחושת,חבילת נקניקיות מעוכה, שיפוד, קנקן לתה, כמה ספלים סדוקים ובקבוק עם נוזל שקוף, אותו פתח, הריח קלות בירך "שהכל" ולגם את כולו. "אוך, אביס'ל משקה," אמר.
עד מהרה התמלאה הבקתה רחש וריח של נקניקיות נצלות. איש לא אמר מילה ,אבל כשהוא הוריד מהשיפוד את שש הנקניקיות הראשונות, העסיסיות והשרופות מעט, דאדלי זע קצת במקומו.הדוד ורנון אמר מייד: "אל תיגע בשום דבר שהוא נותן לך,דאדלי."
הענק צחק צחוק אפל.
"הילד פודינג העגול הזה שלך הוא לא צריך שישמינו אותו, דרסלי, ואני במיוחד לא עומד לבזבז עליו נקניקיות גלאט בית-יוסף."
הוא העביר את הנקניקיות לאריה לייב, שהיה כל כך רעב שבחיים שלו לא טעם משהו טעים כל כך, אבל בכל זאת לא היה יכול להסיר את עיניו מהענק. לבסוף, כיוון שלא נראה שמישהו מתכוון להסביר לו מה קורה, הוא אמר, "סליחה אבל אני עדיין לא ממש יודע מי אתה."
הענק לגם מהתה וניגב את פיו בגב-היד.
"אתה תקרא לי בשם הגרי"ד," אמר, "ככה הם כולם קוראים לי. וכמו שאני אמרתי לך, אני שומר המפתחות בהוגי-וורטס. מה זה הוגי-וורטס – בטח אתם יודעים את זה," הוא אמר וחיכה לתשובה. "נו - אולי אתה מכיר את זה בשם שלו הוגי-וורטים. זה הוא השם הרשמי," הוסיף מייד, כשראה את מבטו השואל של אריה לייב.
"אממ...לא," אמר אריה לייב.
הגרי"ד נראה המום.
"סליחה," אמר אריה לייב מהר.
"סליחה על מה?" נבח הגרי"ד, פונה לתקוע מבט בדרסלים שניסו להתחבא בצללים. "זה הם שצ'כים לבקש סליחה! אני ידעתי שאתה לא מקבל את המכתבים שלך, אבל אני לא תיארתי לעצמי שאתה לא יודע בכלל על הוגי-וורטס. געוואלד! אתה אף פעם לא שאלת את עצמך איפה ההורים שלך הם למדו את כל זה?"
"את כל מה?" שאל אריה לייב.
"את כל מה?" הרעים הגרי"ד. "רק רגע אחד !"
הוא זינק על רגליו. מרוב שכעס נדמה היה שהוא ממלא את כל הבקתה. הדרסלים נצמדו בפחד אל הקיר.
"אתם באים להגיד לי," גער בדרסלים, "שהילד הזה – הילד הזה! - הוא לא יודע בכלל שום דבר על - על כלום?"
אריה לייב חשב שהגרי"ד קצת מגזים. אחרי הכול הוא למד בבית הספר והציונים שלו לא היו עד כדי כך גרועים.
"אני יודע משהו," הוא אמר. "אני יכול, אתה יודע , לפתור תרגילים וכזה."
אבל הגרי"ד פשוט ניפנף בידו ואמר, "על העולם הזה שלנו, זאת אומרת. העולם הזה שלך. העולם הזה שלי, העולם הזה של ההורים שלך."
"איזה עולם?"
הגרי"ד נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ.
"דרסלי!" הוא הרעים.
הדוד ורנון, שהחוויר מאוד, לחש משהו שנשמע כמו "מימבלווימבל." הגרי"ד תלה מבט נואש באריה לייב.
"אבל הרי אתה חייב לדעת על האבא והאימא שלך," הוא אמר. "זאת אומרת, הם מפורסמים, אתה מפורסם."
"מה? אבא - אבא ואימא שלי היו מפורסמים? מה פתאום?"
"אתה לא יודע... אתה לא יודע..." הגרי"ד משך בשערות ראשו ,תולה באריה לייב מבט מבולבל.
"אתה לא יודע מה אתה ?" אמר לבסוף .
הדוד וורנון מצא את קולו.
"עצור!" ציווה, "עצור תיכף ומייד, אדוני! אני אוסר עלייך לספר דבר לילד!"
רבים ואמיצים מוורנון דרסלי היו משקשקים תחת המבט הנזעם שהגרי"ד הפנה אליו עכשיו. כשהגרי"ד דיבר, כל הברה מדבריו רעדה מרוב זעם.
"אתה אף פעם לא סיפרת לו? אתה לא סיפרת לו מה שהיה שמה כתוב במכתב הזה שהרב דמבלדוס שליט"א השאיר לו? אני הייתי שמה! אני ראיתי את הרב דמבלדוס שליט"א משאיר אותו, דרסלי! ואתה החבאת את זה ממנו כל השנים האלה?"
"החביא ממני את מה?" אמר אריה לייב בהתרגשות.
"עצור! אני אוסר עלייך!" צעק הדוד וורנון בבהלה.
נשימתה של הדודה פטוניה נעתקה מרוב פחד.
"אוף תלכו אתם תאכלו תפוח בלי ברכה, שניכם," אמר הגרי"ד. "אריה לייב, אתה - אתה יהודי."
דממה השתררה בבקתה.רק הים והרוח השורקת השמיעו את קולם.
"אני מה?" השתנק אריה לייב.
"יהודי, זה ברור," אמר הגרי"ד, מתיישב חזרה על הספה, שהשמיעה קול גניחה ושקעה עוד קצת נמוך, "וחתיכה של תלמיד חכם, גם כן, ברגע שאתה תלמד קצת. עם האימא והאבא כמו שלך היו, איך אתה לא תהיה?"
אריה לייב הושיט את ידו כדי לקבל סוף-סוף את המעטפה הצהבהבה,שנשאה בדיו שחורה ומבהיקה את הכתובת: עבור מר אריה לייב פוטר, על הרצפה, בקתה על הסלע, בים. הוא הוציא מתוכה את המכתב וקרא:
תלמוד-תורה וישיבה-תורנית - הוגי-וורטים ליהדות
ראש הישיבה:הרב אליהו דמבלדוס
(אב בית-דין מכהן, חכם בסנהדרין גדולה של אעינגלאנד, ידיד הסוכנות היהודית, יו"ר התאחדות לומדי הדף-היומי, חבר בתנועת המזרחי העולמי)
מר פוטר היקר,
אנו שמחים להודיעך שנשמר עבורך מקום בתלמוד-התורה והישיבה התורנית הוגי-וורטים ליהדות. מצורפת בזאת רשימת הספרים והציור הנחוץ.
שנת הלימודים מתחילה בא' באלול. אנא שלך ינשופך לא יאוחר מכט' בתמוז.
בכבוד רב,"
מגנצא מקבצאל
סגנית ראש-הישיבה
השאלות התפוצצו בתוך ראשו של אריה לייב כמו זיקוקי די-נור, והוא לא היה יכול להחליט איזו מהן לשאול ראשונה. אחרי כמה דקות הוא גימגם, "מה זאת אומרת, שלח ינשופך?"
"שומו שמיים, טוב שאתה הזכרת לי," אמר הגרי"ד, וסטר לעצמו במצח בעוצמה שהייתה יכולה להפיל סוס עבודה. מתוך כיס נוסף במעילו המופלא הוא שלף ינשוף- ינשוף אמיתי,חי ,עצבני למראה –
מרן הרה"ג דמבלדוס שליט"א,
מסרתי לאריה לייב את המכתב.
אקח אותו מחר לקנות דברים.
מזג –האוויר איום.
מקווה שאצל מרן הכל טוב.
הגרי"ד.
הגרי"ד גילגל את המכתב והושיט אותו לינשוף - שתפס את הגליל במקורו - פנה אל הדלת והשליך את הינשוף אל תוך הסערה. ואז הוא חזר להתיישב כאילו כל זה נורמלי לא פחות מלדבר בטלפון. אריה לייב שם לב שהפה שלו פתוח ומיהר לסגור אותו.
"איפה אני הייתי?" אמר הגרי"ד – אבל בדיוק באותו רגע הדוד ורנון, שהיה עדיין חיוור כמו שד אבל נראה כעוס מאוד, זז לתוך אור האש.
"הוא לא הולך," הוא אמר.
הגרי"ד כחכח בגרונו. "אני עכשיו רוצה לראות איך אתה שייגעץ שכמותך, הולך לעצור אותו," אמר.
"איך מה?" שאל אריה לייב מתעניין.
"שייגעץ," אמר הגרי"ד, "ככה זה אנחנו קוראים לאלה שהם חסרי סגולה אלוקית ונשמה יתרה. ולחוסר המזל שלך אתה גדלת במשפחת שייגעצים שהם הכי שייגעצים שאני ראיתי בכל החיים שלי."
"נשבענו שנוציא את זה ממנו בכוח!" אמר הדוד ורנון, "נו, באמת - יהודי!"
"ידעתם?" אמר אריה לייב. "ידעתם שאני - שאני יהודי ?"
"אם ידענו!" צווחה הדודה פטוניה לפתע. "ידענו! כמובן שידענו! אלא איך, עם אחות כמו שהייתה לי? הרי היא קיבלה מכתב בדיוק כמו זה, ונעלמה לה ל- לבית הספר הזה – והייתה חוזרת הביתה בחגים עם כיסים מלאים בחמסות וספרי תהלים קטנים והופכת את הספלים לגביעי קידוש. רק אני ידעתי לזהות מה היא באמת הייתה - מופרעת! אבל אמא ואבא שלי – הו לא, כל הזמן – לאה'לה פה ולאה'לה שם. הם ממש התגאו שיש להם יהודייה במשפחה!" היא הפסיקה כדי לנשום נשימה עמוקה, ואז המשיכה בהתהלמות. נראה היה כאילו התאפקה שנים רבות מלהגיד בדיוק את כל זה. "ואז היא פגשה את הפוטר הזה בבית הספר הזה שלה, והם סיימו לימודים והתחתנו ואתה נולדת, וכמובן ידעתי שאתה תצא בדיוק אותו הדבר - מוזר בדיוק כמוהם ולא-פחות לא-נורמלי. ואז, מה תגידו, היא הלכה והתפוצצה לה ואנחנו נשארנו איתך!"
אריה לייב החוויר מאוד במהלך הסיפור הזה. ברגע שחזר אליו הקול הוא אמר, "התפוצצה? אמרתם לי שהם מתו בתאונת דרכים!!"
"תאונת דרכים!!!" שאג הגרי"ד, מזנק ממקומו. הוא כעס כל כך עד שכל הדרסלים ברחו חזרה לפינת החדר. "מה זה פתאום שתאונת דרכים היא תצליח להרוג את לאה ואת יעקב פוטר? זה סקנדל! זאת שערורייה! אריה לייב פוטר הוא עצמו לא יודע את הסיפור, כשכל ילד בעולם שלנו הוא מכיר את השם שלו!"
"אבל למה? מה קרה?" שאל אריה לייב,משתוקק לדעת.
הכעס נמוג מפניו של הגרי"ד .לפתע הוא נראה מודאג.
"לזה אני לא ציפיתי," אמר בקול שקט, מלא דאגה. "לא היה לי אני מושג, כשמרן הרב דמבלדוס הי"ו הוא אמר לי שאולי זה יהיה קשה להשיג אותך, שאת כל הדבר הזה אתה לא יודע. אח, אריה לייב, אני לא יודע אם אני זה הבנאדם הנכון לספר לך - אבל מישהו הוא חייב. אתה לא יכול ללכת להוגוורטס מבלי שאתה תדע." הוא זרק מבט מלא בוז לכיוון הדרסלים. "טוב זה עדיף שאתה תדע את מה שאני יודע על זה - אם כי אני מודה שלא הכל אני יודע. זאתי תעלומה גדולה, חלק ממה שקרה..."
הוא התיישב ,הביט לתוך האח כמה שניות ואז אמר: "זה מתחיל, אני מניח ככה, ב - באיש אחד שהשם שלו - אבל זה לגמרי מדהים שאתה לא יודע מה השם שלו, כולם בעולם שלנו הם יודעים - "
"מי?"
"אנ'לא אוהב להגיד מה השם שלו אם אני יש לי ברירה. אף אחד הוא לא אוהב להגיד את השם שלו."
"למה לא ?"
"השם יעזור! אריה לייב, זה האנשים הם עוד מפחדים. זה לגמרי קשה. אתה מבין,פעם היה יהודי, תלמיד-חכם אחד שפשוט... הוא התקלקל. התקלקל באופן הכי רע שזה אפשר. קוראים לזה אצלנו "כפירה בעיקר". לא - יותר גרוע מזה. עוד יותר גרוע מגרוע מזה. והשם שלו זה היה..." הגרי"ד בלע את רוקו , אבל המילים לא יצאו.
"אולי אתה רוצה לכתוב אותו ?" שאל אריה לייב.
"לא- אני לא יודע עם איזה אותיות זה. טוב נו- געוואלדמורט," צמרמורת עברה בהגרי"ד. "ואתה אל תבקש ממני עוד פעם לחזור על זה. בכל פנים – היהודי הזה, לפני בערך אולי 20 שנה, הוא התחיל לנסות לאסוף לו תומכים, והוא גם הצליח – חלק מהם הם פחדו ממנו, חלק הם פשוט רצו קצת מן הכוח שלו, כי הוא היה לו הרבה מאוד כוח, מאוד הרבה. ימים לא טובים, אריה לייב. אתה לא יכולת לדעת במי לתת אמון, אתה לא העזת להתיידד עם יהודים זרים או עם מכשפות שאתה לא מכיר אותם... דברים נוראיים קרו שמה.
"הוא השתלט, לאט-לאט. ברור, היו כאלה שהם התנגדו-והוא הרג אותם. בדרכים איומות. אחד המקומות האחרונים שהיו בטוחים זה היה הוגי-וורטס. אני נראה לי שהרב דמבלדוס כבודו הוא היחידי שאתה-יודע-מי הוא פחד ממנו. אפילו מורא שמיים לא נשאר לו. הוא לא העז להשתלט על בית הספר, בכל פנים לא בימים ההם.
"עכשיו, האמא והאבא שלך הם היו בין היהודים הכי טובים שאני בכלל יצא לי לפגוש. שניהם היו תלמידים מצטיינים ומדריכים שמה בהוגוורטס כשהם למדו שמה. התעלומה האמיתית היא למה ההוא-מה-שמו הוא לא ניסה שהם יעברו לצד שלו עוד לפני זה... בטח הוא ידע שהם קרובים מדי למרן הרב דמבלדוס הי"ו בשביל שהם ירצו להתעסק עם הצד הזה של כוחות האופל.
"אולי הוא חשב שהוא יצליח לשכנע אותם... אולי הוא פשוט רצה שהם לא יעמדו לו בדרך. כל מה שיודעים זה שיום אחד הוא הופיע בכפר שאתם גרתם שמה כולכם, אחרי הקפות שניות במוצאי שמחת תורה, לפני עשר שנים. אתה היית רק בן שנה. הוא בא אליכם לבית שלכם, ו- ו-" כאן הגרי"ד שלף לפתע מטפחת - אף מנוקדת ומאוד - מאוד מלוכלכת, וקינח את אפו בצליל שנשמע כמו צופר של ספינה.
"אני מצטער ,"אמר, "אבל זה כזה עצוב –אני הכרתי את האבא והאימא שלך, והם היו האנשים באמת הכי צדיקים בעולם הזה. בכל פנים- אתה-יודע-מי הרג אותם. ואז - וזאתי התעלומה הגדולה - הוא ניסה להרוג גם אותך. הוא רצה לחסל את כל העסק, כנראה, או שסתם הוא התרגל להרוג אנשים. אבל הוא זה לא הלך לו. אף פעם אתה לא שאלת את עצמך מאיפה אתה יש לך את הסימן הזה במצח? זה לא היה סתם פצע. זה מה שקורה מתי שקללת רשע חזקה היא נוגעת בך – זה חיסל את האימא והאבא שלך ואפילו גם את הבית שלכם – אבל זה לא חיסל אותך, ובשביל זה אתה מפורסם, אריה לייב.
"אף אחד עוד לא נשאר בחיים אחרי שהוא החליט שהוא יהרוג אותו, אף אחד אבל חוץ ממך. והוא הרג כמה מן היהודים הכי גדולים וקדושים שהיו בזמן ההוא - הבן-קֵינָנים, הבנאיים, הפורתים עליהם השלום- ואתה היית רק תינוק, ואתה נשארת בחיים."
משהו מאוד מכאיב החל להתחולל בתוך ראשו של אריה לייב. כשסיפורו של הגרי"ד התקרב לסיומו הוא ראה שוב את הבזק האור הירוק, המסנוור, עוד יותר בבירור מאי פעם בעבר - והוא נזכר בדבר נוסף, בפעם הראשונה בחייו - צחוק גבוה, קר ואכזר.
הגרי"ד צפה בו בעצב. "אני הוצאתי אותך בעצמי מן ההריסות של הבית שמה, בפקודה של מרן הרב דמבלדוס הי"ו. אני הבאתי אותך לכאן לחבר'ה האלה..."
"שטויות במיץ," אמר הדוד ורנון.
אריה לייב קפץ, הוא כמעט הספיק לשכוח שגם הדרסלים היו שם. בהחלט נראה היה שהדוד ורנון מצא שוב את האומץ שלו. הוא תקע מבט זועם בהגרי"ד ואגרופיו היו קמוצים.
"אתה תקשיב לי עכשיו, ילד," הוא גער. "אני מודה שיש בך משהו מוזר, אבל בטח לא משהו שאי-אפשר לפתור עם כמה מכות הגונות - ובאשר לכל הסיפורים על ההורים שלך, מה יש לומר, הם היו מטורללים, אין ספק, והעולם הוא מקום טוב יותר בלעדיהם - בדיוק כמו שציפיתי, תמיד ידעתי שסופם יהיה רע - "
אבל באותו רגע ממש הגרי"ד זינק מהספה ושלף מטרייה ורודה וממורטת מתוך מעילו. הוא הניף אותה לעבר הדוד ורנון כאילו הייתה חרב ואמר, "אתה, אני מזהיר אותך, דרסלי, אתה אני מזהיר אותך – עוד רק מילה אחת לא במקום..."
לאור האיום שענק מזוקן עומד לשפד אותו על חוד של מטרייה, רוחו של הדוד ורנון כשלה שנית. הוא נצמד אל הקיר ונדם.
"ככה זה יותר טוב, " אמר הגרי"ד, מתנשף בכבדות ומתיישב חזרה על הספה, שהפעם שקעה ממש עד לרצפה.
בינתיים אריה לייב חשב על כל השאלות שהוא רוצה לשאול –מאות שאלות.
"אבל מה קרה לגעוול - סליחה - כלומר, לאתה-יודע-מי?"
"זאתי שאלה מצוינת, אריה לייב. נעלם. זה כאילו הוא התאדה באותו הלילה שהוא ניסה להרוג אותך שמה. זה עוד עושה אותך לגמרי יותר מפורסם. זאתי התעלומה הכי גדולה, אתה מבין... הוא נעשה רק יותר ויותר גדול - למה לעזוב את כל זה?
"יש כאלה שאומרים שהוא מת. זה פתפותי ביצים, אם אתה תשאל אותי. אני לא חושב שהוא נשארה לו מספיק אנושיות בשביל שהוא ימות. אנשים אחרים אומרים שהוא עוד מסתובב באיזה מקום, מחכה בשביל ההזדמנות שהוא יחזור כאילו, אבל אני לא מאמין בזה. אנשים הם היו בצד שלו הם חזרו לצד שלנו. חלק הם חזרו כמו מתוך איזה טראנס. אני לא חושב שהם היו יכולים לעשות את זה אם הוא עוד התכוון לחזור. רובנו חושבים שהוא עוד חי וקיים, אבל הוא איבד את כל הכוחות שהם שלו. הוא חלש מדי בשביל שהוא ימשיך, כי משהו שהוא בך זה גמר אותו, אריה לייב. משהו קרה באותו הלילה, שהוא לא הביא את זה בחשבון. אני לא יודע מה זה היה, אף אחד הוא לא יודע - אבל משהו שהיה בך זה בילבל אותו שמה כהוגן, זה בטוח."
הגרי"ד הביט באריה לייב בעיניים שהקרינו חום והערכה, אבל אריה לייב במקום להרגיש שמח וגאה, הרגיש בוודאות גמורה שאירעה כאן איזו טעות.
יהודי?
הוא?
איך זה בכלל יתכן?
כל חייו חטף צעקות מהדודה פטוניה והדוד ורנון שניסו לנעול אותו בארון ומכות מדאדלי; מדוע לא יצאה יד מהשמים, כמו בסיפור העקידה, ובת-קול שאומרת "אל תשלח ידך אל הנער!"?! אם פעם הוא הצליח להביס את הקבליסט הכי גדול בעולם, מדוע דאדלי אף פעם לא התקשה לבעוט בו מכל הכיוונים כמו כדורגל?
"הגרי"ד," אמר בשקט. "אני חושב שאתה טעית. אני לא חושב שיכול להיות שאני יהודי."
להפתעתו הגרי"ד צחק.
"לא יהודי, מה? אף פעם אתה לא גרמת לדברים שהם יקרו בזמן שאתה פחדת מאוד או אתה כעסת?"
אריה לייב הביט לתוך האש. למען האמת... כל אחד מהדברים המוזרים שקרו לו, והכעיסו מאוד את דודו ואת דודתו, קרה כשהוא, אריה לייב, היה לחוץ או מעוצבן. כשהחבורה של דאדלי רדפה אחריו הוא הצליח למצוא את עצמו איכשהו מחוץ להישג ידם. כשהוא נחרד ללכת לבית הספר עם התספורת המגוחכת הזאת הוא הצליח איכשהו להצמיח חזרה את שערו... ואפילו בפעם האחרונה שדאדלי הרביץ לו – הרי גם אז הוא הצליח להתנקם, בלי לדעת בכלל שהוא עושה את זה, לא כן? האם לא שיגר לעברו נחש בריח? אריה לייב הביט חזרה בהגרי"ד, מחייך, וראה שגם הגרי"ד מחייך ממש מאוזן לאוזן.
"אתה רואה?" אמר הגרי"ד. "אריה לייב פוטר הוא לא יהודי – חַכֵּה -חַכֵּה, אתה עוד תהיה לגמרי מפורסם שמה בהוגי-וורטס."
אבל הדוד ורנון לא התכוון לוותר ללא מאבק . "לא אמרתי לך כבר שהוא לא הולך ?" סינן. "הוא ילמד בתיכון סטונוול, והוא יודה לנו על זה. קראתי את המכתבים ההם, והוא זקוק לכל מיני ציודים מפוקפקים – ספרי קודש, ומַטות, ו..."
"אם הוא רוצה ללכת, אתה שייגעץ מגודל שכמוך לא תעצור אותו," גער הגרי"ד. "אתה חושב שאתה מסוגל למנוע מהבן של לאה ויעקב פוטר שהוא ילמד שמה בהוגי-וורטס?! אתה השתגעת לגמרי?! השם שלו הוא כבר רשום אצלנו ישר מהרגע שהוא נולד. הוא הולך ללמוד שמה בישיבה הכי טובה בעולם לתורת הנסתר והקבלה. ואחרי שבע שנים שמה הוא בכלל לא יכיר את עצמו. הוא ילמד שמה עם ילדים שהוא כמוהו, לשם שינוי, והוא ילמד אצל ראש-הישיבה הכי טוב שאי פעם היה שמה בהוגיוורטס, מרן הרה"ג אליהו דמבל..."
"אני לא מתכוון לשלם כדי שאיזה קוקו שוטה ילמד אותו את הברית הישנה!" צעק הדוד ורנון. אבל הפעם הוא באמת עבר את הגבול. הגרי"ד תפס במטרייה שלו והחל מנופף אותה מעל ראשו,
"אף – פעם – " הוא הרעים, " אתה – אל – תשמיץ – את – הרב – אליהו – דמבלדוס – כבודו – בנוכחותי!"
ובזאת הוריד את המטרייה באוויר בתנועת חבטה, והצביע בה על דאדלי – הבזק אור סגול נראה, נשמע רעש כמו זיקוק מתפוצץ, ציוץ חד, ומייד אחרי זה דאדלי עמד מקפץ במקום כששתי ידיו אוחזות בישבנו השמן, צווח מרוב כאב. כשדאדלי הסב את גבו אליהם אריה לייב ראה זנבנב חזיר מסולסל מבצבץ מתוך חור במכנסיו. הדוד ורנון שאג. מושך אחריו את הדודה פטוניה ואת דאדלי, הוא יצא אל החדר השני, העיף מבט מבועת אחרון על הגרי"ד וטרק את הדלת אחריהם.
הגרי"ד הסתכל על המטרייה וליטף את זקנו. "אני לא הייתי צריך להתעצבן," אמר בצער, "אבל זה גם ממילא לא הצליח לי. אני התכוונתי להפוך אותו לחזרזיר, אבל כנראה שהוא גם ככה כזה דומה לחזרזיר, שאני לא נשאר לי הרבה מה לעשות."
הוא פזל הצידה לעברו של אריה לייב, מבעד לגבות העבות שלו. "אני אודה לך אם אתה לא תספר על זה שמה לאף אחד בהוגוורטס," אמר. "אני – אממ – אני לא אמור לעשות ניסים, בעצם. הם הרשו לי לעשות קצת רק בשביל שאני אעקוב אחריך ושאני אעביר לך את המכתבים שלך וכל זה. אחת הסיבות שאני כל כך שמחתי לקחת את התפקיד הזה – "
"למה אסור לך לעשות ניסים?"
"אה, נו- אני למדתי שמה בהוגיוורטס בעצמי, אבל – אה – הם סילקו אותי, אם אני לומר את האמת. זה היה בשיעור ג' שלי שמה. הם שברו את המטה שלי לשניים וכל זה. אבל מרן דמבלדוס כבודו הוא הסכים שאני אשאר שמה בתור המשמש. יהודי גדול הוא, מרן כבודו."
"למה סילקו אותך ?"
"כבר מאוחר, ואנחנו יש לנו הרבה דברים לעשות מחר," אמר הגרי"ד בקול רם. "חייבים גם שאנחנו נלך העירה ונקנה בשבילך ספרים וכל זה."
הוא הוריד את מעילו השחור, העבה, וזרק אותו לאריה לייב.
"אתה יכול להתחמם בזה," אמר. "אתה אל תדאג אם אתה תרגיש שזה זז קצת, אני נדמה לי שהשארתי שמה כמה עכברונים קטנים באחד הכיסים."