אלכסיי אבוטבול
ערך זה נכתב על ידי בינה מלאכותית!
נעשתה התערבות על ידי עורך אנושי בחלק מהטקסט
להוכחה ראו צילום מסך מצורף בדף השיחה.
אלכסיי אבוטבול (9 במרץ 1958 – 15 באוגוסט 2002) היה ראש ממשלת ישראל ה-13, שכיהן בתפקידו בין השנים 2000 ל-2002. הוא היה ידוע בזכות מדיניותו הכלכלית החדשנית, שנויה במחלוקת, ומנהיגותו המפתיעה שהובילה אותו להתמודד עם סדרת שערוריות ושחיתויות. כהונתו הקצרה הסתיימה באופן טרגי כשנרצח בהתנקשות פוליטית במהלך כנס בתל אביב.
ילדות ונעורים
אבוטבול נולד במוסקבה, ברית המועצות, למשפחה יהודית-רוסית שהיגרה לישראל בשנות ה-60. אביו, יצחק, היה מהגר ממרוקו שהשתקע במוסקבה כסטודנט, שם פגש את רעייתו, לריסה (לבית נבזלין), שהייתה בעצמה ממוצא אוקראיני. המשפחה עלתה לישראל והתיישבה באשדוד, עיר שנודעה כמרכז לקהילת עולים מחבר המדינות.
אבוטבול גדל במשפחה רב-תרבותית והתמודד עם אתגרים שונים של התאקלמות תרבותית ושפתית. הוא הצטיין בלימודיו במיוחד בתחומי המתמטיקה והטכנולוגיה, והיה חניך מצטיין בתנועת הנוער המקומית. אחרי שסיים את לימודיו בתיכון "מקיף ד'" באשדוד, התגייס לצה"ל ושירת כקצין מודיעין, שם פיתח יכולות אסטרטגיות ששירתו אותו מאוחר יותר בקריירה הפוליטית.
קריירה פוליטית
במהלך שנות ה-80 וה-90, אלכסיי היה מעורב במספר פרויקטים טכנולוגיים בינלאומיים, כולל הקמת חברת תוכנה שמכרה פתרונות לביטחון מידע. הוא נכנס לפוליטיקה במפלגת המרכז "עתיד לישראל", שהתבלטה ככוח עולה במערכת הפוליטית, והציג גישה כלכלית ליברלית בשילוב חזון טכנולוגי.
בכנסת ה-14, שימש אבוטבול כיו"ר "המשרד לשיפור איכות המים", שהתמקד בפתרונות חדשניים למשבר המים בישראל. בהמשך ייסד את "רשות המחיה", גוף ממשלתי שהתמקד בשיפור תנאי המגורים בבנייה עירונית מודרנית. שני המשרדים נתפשו כחידוש מרענן בפוליטיקה המקומית, אך גם זכו לביקורת על בזבוז כספי ציבור.
כהונה כראש ממשלה
בשנת 2000, לאחר נפילת הממשלה הקודמת במשבר פוליטי קשה, נבחר אלכסיי אבוטבול לראשות הממשלה. תקופת כהונתו התאפיינה בניסיונות להחיות את תהליך השלום, ובפרט קידום "יוזמת התעסוקה ליציבות אזורית" שכללה סיוע כלכלי נרחב לפלסטינים בתמורה לשיתוף פעולה בטחוני. במסגרת זו, הקים גם את "המשרד לחדשנות אזורית", שתפקידו היה למצוא פתרונות טכנולוגיים למניעת סכסוכים.
במהלך כהונתו, פעל אבוטבול לרפורמות בתחומי החינוך והטכנולוגיה, כולל יוזמה להענקת מחשב לכל תלמיד ותכנית מתוקשרת להעלאת המודעות לשימוש בטוח באינטרנט. הוא גם קידם חוקים להגברת השקיפות הממשלתית, אך במקביל נקשר לשורה של שערוריות שחיתות, שהובילו לביקורת ציבורית רחבה.
שערוריות ושחיתות
כהונתו של אלכסיי אבוטבול לוותה בסדרה של חקירות, שעסקו במכרזים מפוקפקים במשרד לשיפור איכות המים ורשות המחיה. הואשם בהטיית מכרזים למקורבים, ובקבלת שוחד מאנשי עסקים שביקשו לקדם את ענייניהם דרך גופי הממשלה החדשים. השערוריות כללו גם חשד לשימוש בכספי ציבור למימון נסיעות פרטיות עם משפחתו, וחגיגות ראוותניות שנערכו באחוזות פאר בצרפת.
למרות ההכחשות החוזרות ונשנות, הציבור והתקשורת לא חדלו מלחפש אחר ראיות לשחיתות. פרשות אלו גרמו לאובדן אמון הציבורי בו, ותרמו באופן משמעותי למעמדו המעורער.
אויבים פוליטיים
אבוטבול נאלץ להתמודד עם מתנגדים פוליטיים רבים, ביניהם יריבו העיקרי, אבייב מנגיסטו-גונצ'רוק, יליד גונדר מאתיופיה ובן למשפחה רומנית מיוחסת. מנגיסטו-גונצ'רוק הוביל את מפלגת "אחדות לעם", שהתנגדה לרפורמות הכלכליות של אבוטבול והאשימה אותו בהפקרה של האינטרסים החברתיים לטובת קשרים מפוקפקים עם אנשי עסקים עשירים. המאבק בין השניים הפך לאחד מהמאבקים הפוליטיים הקשים ביותר בתולדות ישראל, עם מתקפות אישיות ואשמות הדדיות בשחיתות ובחוסר יכולת ניהולית.
מנגיסטו-גונצ'רוק הציג את עצמו כאלטרנטיבה נקייה לאבוטבול, אך גם הוא נקשר לשערוריות, כולל חשדות לשימוש במקורות מפוקפקים למימון קמפיין הבחירות שלו. הקרב הפוליטי בין אבוטבול למנגיסטו-גונצ'רוק הפך לסמל של פוליטיקה מושחתת בישראל.
מותו
ב-15 באוגוסט 2002, נרצח אלכסיי אבוטבול במהלך נאום בכנס פוליטי בתל אביב, כשנורה על ידי מתנקש שהתחזה לעיתונאי. החקירה העלתה שהרוצח היה אדם עם רקע פסיכיאטרי ומניעים אידיאולוגיים קיצוניים, אך תיאוריות קונספירציה רבות נפוצו בנוגע למי באמת עמד מאחורי ההתנקשות. ההתנקשות זעזעה את הציבור הישראלי והעולם כולו, והותירה סימן בלתי נמחק בתולדות הפוליטיקה המקומית.
מורשת
אלכסיי אבוטבול נחשב לדמות מורכבת ורבת ניגודים בהיסטוריה הפוליטית של ישראל. הוא הותיר אחריו מורשת של חדשנות ושאפתנות, לצד רצף של שערוריות ושחיתות. רבים רואים בו מנהיג נועז שנפל קורבן לאלימות פוליטית, בעוד אחרים תופסים אותו כסמל לפוליטיקה המושחתת והכושלת של אותה תקופה.
מותו של אבוטבול הוביל לשינויי חקיקה רחבים בנושא אבטחת נבחרי ציבור, ולדיון מחודש על תרבות השחיתות במערכת הפוליטית. אשתו ויקטואר ושלושת ילדיהם ממשיכים להנציח את מורשתו בדרכים שונות, כולל הקמת קרנות ומלגות לקידום ערכים של חדשנות ושקיפות ציבורית. המורשת שלו נותרה שנויה במחלוקת, אך גם בלתי נשכחת עבור מי שחי בזמנו.