הומור בריטי

From איןציקלופדיה
Jump to navigation Jump to search

ההומור הבריטי (ביידיש זה נשמע יותר טוב, נקרא גם הומור יבש) הוא טקס הנצחה ללורד סנדוויץ' מקנטרברי המנוח, שחי עד גיל מופלג, והיה משתעל מעט ובנימוס בלבד, למרות מחלת השחפת ממנה סבל, ותוך איפוק רב עקב העצירות שתקפה אותו גם היא. פניו הלבנים והמעוותים, תחושת המחנק והדמעות בעיניים, ושתיקותיו הארוכות שהסתיימו בשיעול הם אב הטיפוס לשומע הבדיחה הבריטי, ואילו האיפוק, הנימוס והדיבור במשפטים קצרים וקולעים הם החייאה טקסית בכל פעם מחדש של האיש היקר שטיפל בו, הלא הוא הדוכס מקנט, בעליו של מפעל שסבל מאיבוד זיכרון ומרעד בידיו, עד כדי כך שלא יכל להביע משפטים ארוכים. יהי זכרם ברוך.

היסטוריה

ההיסטוריה של ההומור הבריטי, קשורה בקשר הדוק עם הציונות ותולדות היהודים. הלורד סנדוויץ (או סנדי בפי חבריו) נחת בגרמניה במאה השנייה לפני ספירת העומר שם פגש את ועדת יק"א פפד"ם משלחת של חשובי היהודים מנמל פרנק פורט שעל נהר דה מיין, והעביר להם את ההומור הבריטי. באותה תקופה טרם הומצא טיפול למחלה.

עם השנים היהודים הגרמנים (היק"אים) אימצו לעצמם את הבדיחות אך עדיין לא הבינו אותן. רק בתחילת המאה קלטו את משמעותה של הבדיחה הבריטית, או לפחות לאן היא חותרת, ודאגו שמא הם לא הבינו אותה כראוי. לשם כך העבירו את ההומור הבריטי בחזרה לבריטה לצורך בדיקה ותיקון.

בריטה באותה תקופה היתה כד פלסטיק שקוף לסינון מים בעזרת פחם פעיל. מכיוון שזה היה בערב פסח, הפחם הפעיל היה חריף במיוחד וכך כל הלחות הוצאה מההומור והיא נותרה יבשה לחלוטין. הגרמנים ויתרו על ההומור והחליטו שהוא אינו נחוץ להם כלל, והשאירו אותה בבריטה שם היא התיבשה עוד יותר. וכך נותרה עד היום (נכון לעת הזו ה-5 באוקטובר 1872 לספירה. אגב אתמול היה 19 יום שהם שני שבועות וארבעה ימים לעומר).

בשלב כלשהו התעוררו כמה גרמנים בעיקר מבוואריה אחרי שתיית ספל או שניים של בירה, והחלו לטעון שהיהודים גרמו להם לאבד את ההומור. אך מכיוון שלא יכלו לצחוק בלי לקבל את ההומור הבריטי הם החליטו לפתח את גז הצחוק איתו קיוו לנצח את מלחמת העולם הראשונה (מתוך שלוש, האחרונה - בהנחה משמעותית).
הגרמנים המשיכו לפתח ביעילות את קו המוצרים הזה ולאחר הצלצול של ההפסקה, הם החלו מיד במלחמת העולם השניה, ובמסגרתו פיתחו חוש הומור לעגני ואכזרי במיוחד הנקרא בדיחות שואה שעזר להם לפתח את ארצם כלכלית מדינית וצבאית למרות הסכנה העצומה שעמדה לפתחם והמתועדת בפרוטוקולים של זקני ציון. בראש ארצם עמד הכובען המטורף, והם פיתחו צופן לבדיחות השואה השונות, עם שמות מצחיקים כמו: חלם, אוסטרו-פוליו, אושוויץ, בירכנאו, מיידאנק, וברגן-בלזן.

הכובען המטורף נהג לספר בדיחות אלו באולם הכנסים שנבנה בברלין לשם כך, ובעמדו לפני עשרות אלפי גרמנים איש מהם לא הבין מה הוא אומר וכולם בסך הכל ביצעו את הפקודות. אילו ידעו שמזרח גרמניה תהיה קומוניסטית ושקציני האס אס יכולים להמשיך ולפקד על המשטרה ואף להיבחר לקאנצלר אוסטריה וראש האו"ם, בוודאי שלא היו ממשיכים לתמוך בכובען שלהם, והיו בוחרים פיוהרר אחר שיספר את הבדיחות.

עיקרון ההומור הבריטי

כאמור ההומור הבריטי לזכרו של הלורד (סנדוויץ') מקנטברי מושתת על השיעול היבש בעקבות אכילת כריך שאמו הכינה, שהיה מכונה בפי חבריו כריך הצ, מכיוון שמי שאכל אותו נחנק למוות בטרם הספיק לקרוא "הצילו". אגב כריך היסטורי זה נשמר בארכיון החברה המלכותית למדעים בלונדון, ושימש את צ'ארלס (קופי) דרווין כהוכחה לקיומו של העולם מעבר לחמשת אלפים שנה.

מנוד קל של הראש, ניצוץ דמעה בעיניים - זכר לעצירוּת, וקצהו של חיוך, מורים על כך שמדובר בבדיחה ועל קהל השומעים לפתוח בצחוק הדרגתי. האדם שאינו צוחק מנודה מהחברה, אינו יכול לאכול בשולחן אחד עם שאר החבורה, ובסופו של דבר נאלץ להתפטר, להפרד מאשתו, לעזוב את משפחתו ועירו ולגלות למקום בו יחיה חיי בידוד. כאשר איש כזה פוגש שוב בחברה לאחר שנות בידוד ארוכות, נהוג מתוך אהדה למצבו להתייחס לכל דבריו כמיטב מסורת ההומור הבריטי ולגחך בנימוס.

הכריך היבש של הלורד מקנטברי (על שמו נקרא סנדוויץ'), מקור ההומור הבריטי העבש, נשמר כאמור בארכיון החברה המלכותית למדעים, והוצג פעם בשנה בערב פסח (מכרו אותו לגוי באישור הרבנית הראשית). דרווין טען אז שהיום הראשון לפי התנ"ך בטרם נבראו הכוכבים השמש והארץ, היה לא בהכרח בן עשרים וארבע שעות. המדענים שומעי ההרצאה היו בטוחים שזוהי עוד אחת מהבדיחות, כמו הסיפור המצחיק על העטלפים שרואים דרך אזניהם, או תנועת לוחות האדמה על פני הארץ.

כמיטב מסורת ההומור הבריטי הם ציחקקו בנימוס, אך לרוע המזל סיר מרק סייקס בדיוק שתה כף מלאה של מרק עוף וזה ברח מפיו כשצחק, וניתז על חולצתו הנקיה ללא רבב של הרב סיר יצחק אייזיק ניוטון והכתים אותה. (רוב הקוראים אינם יודעים על יהדותו של הרב ניוטון. ובכן לא רק שהיה יהודי אלא גם רב ומקובל. מקובל לחשוב שהוא רב רק עם אשתו) דעתו של סיר אייזיק ניוטון הוסחה והוא החל לחשוב על המריבה הצפויה לו בבית כשחולצתו המוכתמת תתגלה. בדיוק אז נפל תפוח על ראשו. הוא היה בטוח שסיר מרק סייקס זרק עליו את התפוח, דחף את סיר המרק וכולו נשפך על מכנסיו של סיר מרק סייקס. כשצ'ארלס (קופי) דרווין ניסה להתערב המצב רק החמיר וגם בגדיו הכתמו. כדי למנוע אלימות נוספת ויוצאת דופן זו בחברה הלאומית למדעים, נחקק חוק הפעולה והתגובה של ניוטון. על שם אירוע זה נקראת הכתמת הסכם סייקס פיקו (כי כותבים קופי באנגלית משמאל לימין).

במלחמת העולם השניה הבריטים ניסו להשתמש בבדיחה כדי להכניע את האויב הגרמני, ולהמית אותו מצחוק. זהו עצמו דוגמה להומור בריטי משובח, בו הבדיחה הופכת מסיפור מגוחך לכלי נשק אימתני ואכזרי, אולם בפיתול מפתיע של העלילה, הגרמנים לא הצליחו להבין את ההומור הבריטי וכך נדחתה הפלישה לאירופה עד שהיפנים נענו לבקשת הקהל ותקפו את פערל (מרגלית) הארבור, אשת השגריר הסקנדינבי (ארבור זה ערב טוב בצרפתית). ההומור הבריטי קיבל את צלב הברזל, אות הכבוד הגבוה ביותר האפשרי בצבא אנגליה לאחר השתתפותו בקרב זה, שתועד במלואו במצלמות והועלה ליוטיוב.‏[1]

היה זה תחילת עידן פתיחות חדש למדע, אחרי עידן העצירות (הנקרא גם ימי הביניים). לאחר שנים רבות של בדיקה מדעית מדוקדקת התברר שהעצירות המסורתית הבריטית נבעה מאכילת יתר של מציות, ושמרק העוף יכול להתגבר על עצירוּת זו ולרפא אותה. לזכר תקופה זו של עצירוּת, בני הברית (נקראים גם בריטים) השומעים בדיחה נוהגים לעוות את פניהם בהבעת מאמץ ואיפוק, ולבסוף מפיקים מפיהם קולות קטנים של אנחה.‏[2]

ההומור הבריטי במסורת היהודית

הלורד סנדוויץ' והכריך שלו חדרו גם למסורת היהודית אך הועברו (יש אנטישמים הטוענים שללא תשלום זכויות יהודי) לחכם יהודי בשם הלל. זהו שם טיפולוגי המביע את פרקי ההלל שכתבה חנה אם שמואל הנביא, הנאמרים בידי הגברים המודים על היותם שמחים בעקבות הפיכתם לאם הבנים, אחרי שהיו עקרות במשך שנים ומבושה לא יצאו את ביתם. הלל זה, לפי המסופר בנארטיב הציוני המנכס והכובש, מדבר על כיבוש של בשר קרבן הפסח, יחד עם כרוב כבוש בתוך עיגול לאפה גדול ורך (הנקרא בלשון המקראית "עוגות מצות" ובימינו מקרוסופט). על מנת להתאים לאופי ההומור הבריטי היבש, הוחלפה הלאפה במצה יבשה, והעיגול המקראי הוחלף בריבוע ועליו כתב ברייל, על מנת לאפשר שוויון הזדמנויות חנק גם לעוורים.

דרך כריך זה נכנס גם ההומור הבריטי לטקסים רבים הקשורים במזון וביניהם בריטה מילה וברכת המזון בו אומרים "הוא נותן לחם לכל בשר" שפירושו כמובן התאמת סוג הלחם לבשר: לחמניות לבורגר (אך מוציאים את ההם מההם-בורגר, כדי שזה יהיה כשר), בגטים לנקניק פרוס, ולאפות לשווארמה.

ההומור הבריטי בישראל כיום

סוג מיוחד של כריך הוא הפיתה עם פלאפל, סלט, וזחוק, עם טחינה. כריך זה שמור לטקס יום העצמאות, בו הוא נאכל עם בשר צלי על האש, תוך נפנוף, בטקס בו מתכנסת המשפחה על אי תנועה בתנאי שצומח עליו דשא (זכר לצמחיה שהיתה פעם בארץ). בטקס זה אנו מסמלים את מחויבותנו לבריטים על עזרתם במשך כל השנים ליסוד הבית היהודי בארץ ישראל היא פלשתינה והמפד"ל לשעבר. הנפנוף מייצג את מה שעשינו לבריטים כדי לסלק אותם מארצנו לאחר ששכחו את משמעות המנדט שניתן להם. נפנוף זה היה מוצלח ביותר ועל כן ממשיכים בו הישראלים כיום ומנסים לנפנף את הישראלים מן הארץ.

החומוס הטחינה והפלאפל הפכו לאחד מענפי היצוא העיקריים של ישראל וחלק ניכר מהתוצר הלאומי הגולמי (בעיקר טחינה גולם), אך עדיין לא נמצא דרך למימוש החלום הציוני ליצוא הפלאפל עם פיתות כדי לקיים את הברכה שהובטחה לבני ישראל בתנאי שלא יהיו דתיים: "המוציא לחם מן הארץ". בינתיים בני ישראל יוצאים מן הארץ בלי לחם.

עוד מנהג בריטי נאה הקשור בהומור הבריטי הוא הנסיעה בצד שמאל של הכביש. בארץ נוהגים כך רק נהגי המוניות והאוטובוסים, אך יש גם נהגי סמי טריילר הנוהגים לפי מנהג זה כחלק מניסוי זמני של משרד התחבורה שמתוכנן להסתיים בשנת המאה לישראל, אם תהיה. לפי תוצאות הניסוי תוקם ועדה שתחליט על נוהלים חדשים שיצמצמו את מספר התאונות הקטלניות בכבישי ישראל, ויורידו מהם את הנהגים המעצבנים שנוסעות לאט מדי. יש הטוענים שמשרד התחבורה עצמו הוא בדיחה, ואם כן אפשר בהחלט להחשיב אותו כהומור בריטי יבש.

בדיחה נוספת בסגנון בריטי היה יצחק בוז'י הרצוג, ממוצא יהודי אירי, ומה כבר יכול לצאת מזה. (הערת העורך: מצד שני הוא עורך דין טוב וגם בן אדם נחמד אז למה להיטפל דווקא עליו? אם כבר עורך דינים למה לא תכתוב על המוזר הזה ממשפט דה מאניוק, איך קוראים לו שפטל.)

עקב קפיחת השמש בישראל נוהגים הישראלים ללבוש משקפי שמש על ראשם כשהזגוגיות מכוונות כלפי מעלה. יש הטוענים שמדובר בבדיחה פנימית ואחרים סבורים שמדובר בהומור בריטי מעודן המתייחס למזג האוויר הממוזג שבמשרדים.‏[3]

בעולם החדש

הומור אמריקאי משובח

אין הומור אמריקאי משובח

ההומור האמריקאי

ההומור האמריקאי 'הרדוד', נקרא כך על שם ההומור בספר אוהל הדוד סם, ממציא דוד השמש הראשון, והקראק. זהו הומור קופצני וגס, אכזרי או בוטה ובדרך כלל עוסק באנשים שמנים התופסים שני מקומות ישיבה בספסלי האוטובוסים המרופדים היטב שבדרום צפון אמריקה, או בעצירות של הצ'יף האינדיאני. זאת משום שהיה אסור לצחוק על העצירות של הבריטים בתקופה שלפני מלחמת העצמאות של ארה"ב, וכך נמנע מהאמריקאים הראשונים אפשרות השימוש בהומור בריטי.

בדיחות אמריקאיות ידועות הן קריאת אנשי השבטים הנוודים בני המקום בשם "הודים", קריאת תנגולי הודו בשם "טורקי", שאלת מי במילה "הוא" וקריאת הוא במילה "היא", לישראל הם קוראים יזרעאל, ולאיחוד המדינות הם קוראים ערה"ב. בבריטה אומרים: לקחת צילום ולהגדיל אותו, ואילו בער"ב אומרים לירות בתמונה ולפוצץ אות. (ביידיש זה נשמע יותר טוב: אין ענגלאנד מען זאגט טעהיק א פאטאגרהף און ענלארדש עיט, אבער אין אמעריקע זאגן: שו"ת א פינקטשער און בלואו עיט אהפ) הער"בים של אמריקה ידועים בשירים ההיתוליים והגסים שלהם כמו השיר על היהודי הנודד יעקב דוד (יענקי דויד'ל) שתקע נוצה בכובעו ועשה עוד משהו שכיום לא ברורה משמעותו, אך הוא קשור בפסטה - זכר לכריך המפורסם של הלורד סנדוויץ' וכמחווה להומור הבריטי.

דוגמאות והשוואות בין הומור של בני ברית לשל בני ערה"ב

לפי מארק (קלמנס) טוויין ההבדל בין הומור של בני ברית לשאינם תלוי בדרך סיפור הבדיחה. הבריטי מגיע לשורת המחץ ומצפה שכולם יצחקו ואם לא, יעודד אותם לומר שהם "קלטו" ו"תפסו".‏[4]

לדוגמה במלחמת העולם השניה חייל ראה את מפקדו נפצע מכדור תועה. הוא העמיס אותו על גבו והחל לשוב אל אחורי הקווים. בשלב כלשהו פצצת מרגמה פגעה בפצוע וערפה את ראשו. החייל שלא היה מודע לכך המשיך בדרכו נגד כיוון הסתערות חבריו למדים. בשלב כלשהו עצר אותו קצין ושאל:

לאן בדיוק אתה הולך?
אני? סוחב את הפצוע הזה למקום מבטחים! הוא נפצע ברגלו.
הוא נפגע בראש!

- ענה הקצין. החייל הוריד את הגופה, הניחו לפניו והתבונן בו רגע.

אבל הוא אמר לי שהוא נפגע ברגל!!

עתה, לדברי קלמנס-טוויין עובר המספר הבריטי בין קהל שומעיו ושואל: הבנת? הבנת? הוא אמר שהוא נפגע ברגל.

לעומת זאת איש ארצות הבריט יספר את אותו הסיפור כאילו שמע אותו זה הרגע, והוא לא יכול להפסיק לצחוק. לסיפור אין למעשה לא התחלה ולא סוף, אבל האמריקאי השמן יתחיל לגחך לעצמו עוד לפני שהוא מספר את הסיפור ששמע ושהוא מנסה לחזור עליו. הוא מניח את אגודליו בבתי השחי ואומר: טוב, חבר'ה, צ'מאו סיפור. שמעתי את זה רק עכשיו וזה חה חה חה. הוא יפסיק לצחוק ויחזיק את עצמו אבל גופו ירעד ומשמניו יזועו כמו מפלי מקפא שזיפים. טוב, זה היה באיזור צרפת. אני אף פעם לא הייתי שם אבל זה שסיפר לי הכיר את המקום לכן אני חה חה חה. אוי זה כזה סיפור טוב. המספר יעבור לדבר על הפיצוצים וכמה שהם יכולים להיות מפחידים ולהביא כל מיני פרטים לא קשורים על צבע המדים או על הטעם של האוכל הצבאי. אחר כך יתחיל להתקדם ופתאום יזכר בעוד איזה פרט. אחר כך הוא יזכור שהוא שכח להזכיר את שמו של החייל הזה. אבל יסביר באריכות כמה שזה חסר חשיבות.

אוי תקשיבו פפפפ קחחחחח בקיצור... הוא באמצע שדה הקרב ויש שם איזה עץ שכל פעם פוגעים באחד העלים שלו והם נראים כאילו הם באמצע תספורת, ופתאום הוא שומע צעקה ורואה איך המפקד שלו נפגע ברגל ומתחיל לצלוע.

נזכרתי הרגע שבבוקר חילקו להם מנות קרב. ידעתם שמנות הקרב היום הם כמעט אותם מנות קרב שהיו אז. לאמשנה, בכל אופן המפקד שלו צולע. וזה היה בן אדם כבד, כמעט כמוני. לא שאני הייתי יכול לפקד על אנשים, לא בלי דיאטה טובה. אז החייל מרים את המפקד שלו באחיזת פצוע. ככה, תראה אפילו הבן אדם הכי רזה יכול להרים אחד שמן כמוני. אתה רואה אותו הולך בשדה הקרב? והוא הרזה ביותר בגדוד. אוי שכחתי לספר לכם שהוא כמעט לא התקבל לצבא כי היה רזה מדי. אז הולך הרזה הזה ומניף איש שמן, ומתחיל ללכת נגד הכיוון וכל הזמן הפגזים נופלים מימינו ומשמאלו וכדורים נורים משני הצדדים. רגע אני חייב לעצור פה כי נזכרתי שלא דיברתי על הגדוד שלו. החבר שלי שסיפר לי על זה היה שם וראה את זה. אפשר להתפוצץ! בקיצור לגדוד קראו גדוד הסיירת הקרבית אבל כולם קראו לו גדוד הסיירת הכרובית, כי הרגליים שלהם הסריחו כמו כרובית מבושלת. אז תחשבו שאחד מהסיירת הכרובית נפגע ברגל. זה באמצע המלחמה והרזה הזה חושב כל הזמן על אוכל... אתם תמותו כשתשמעו את הסוף.

ככה מספרים את זה אצלנו. ואגב, בסוף כולם מתים.

הידרדרות הבדיחה האמריקאית ומצבה העגום כיום ביחס להומור הבריטי המשובח

לצערנו זהו סיפור שאין סופו טוב, אף שמדובר בהומור. בשנות התשעים של המאה הקודמת, לפני כמעט מאה שנה ולפני שעורכי איןציקלופדיה הראשונים נולדו, החלה הבדיחה בערה"ב הבריט לעבור שינויי תצורה מפליגים. מומחים מגדירים זאת כתקופת המעבר של הבדיחה. בתקופה זו שלטה בכיפה התקינות הפוליטית. בתקופה זו נאסר על הפרסים והסקוטים לחסוך כסף והם הפכו חסרי לאום ממוצא "אתני". הכורדים והאירים זכו לפתע להבנה ולחכמת חיים והרומנים והיהודים סוף סוף הפסיקו להתחכם ולגנוב. הכושים הפכו עורם ותחת הסרפד עלה הדס. אך חיי החופש והדרור שניתנו לעמים השונים לא התקבלו בברכה והחלה נהירה של כל העמים לכיוון אירופה ובעיקר לעיירה מלמו שהפכה לבדיחה העצובה של שוודיה.

הבדיחות הפכו יותר ויותר בוטות וגסות, עד שאדם סנדלר וסאשה ברון כהן הפכו לבדחני צמרת. הסוף היה ברור ולא היה ספק לאן כל זה מוביל. סיפורים על התערטלות, בגידות בין בני זוג, הלכו והחריפו, וכאשר אלו הפסיקו להצחיק עברו להגיד מלים הקשורות בהפרשות גוף או אברי מין. עם הזמן והגעת האינטרנט לכל סמרטפון מצוי, הכירו כולם את כל הבדיחות, ההומור שלכאורה הפך לגלובלי הלך ודעך, ובלי ששמו לב לכך עבר להשמעת צלילי נפיחות וחיכוי קולות של אנשים בעלי פגיעה מוחית. לבסוף, ההומור האמריקאי ירד לשפל המדרגה, שאין ממנה חזרה, לתחתית של התחתית וכך נוצרה האינציקלופדיה. סתאאאם. צחקתי, זה בכלל לא היה ככה, והאינציקלופדיה באמת מצחיקה מאוד. בטח אם תשוו אותה לויקיפדיה שבטוחה שהיא המצחיקנית היחידה בעולם.

לסיכום

יש לקרוא את הקטע הקודם, על ההומור האמריקאי, כהומור בריטי משובח.

ראה גם

קישורים חיצוניים

הערות דווקא לא כל כך שוליים

בעצם אולי כן שוליים.

  1. הג'וק המצחיק ביותר בעולם אתר צינור מגבה האיחוד (היוניון ג'ק) מחלקת הלוחמה הפסיכולוגית של חיל המודיעין המלכותי של בריטה
  2. לשאלת מקור ההומור הבריטי, מאמר של וינסטון צ'רצ'יל בטיימס עוף לונדון, 20 באוגוסט 1940 (אתר הגארדיאן)
  3. משקפי השמש על ראש הישראלי, הצד השני של הסנדלים התנ"כיות - 6 ביוני 1967, מאמר בגארדיאן
  4. איך לספר סיפור ג'ון בן קלמן ומרק (עוף) טווין. (בשפה הערה"בריטית)

קצרמר

מאמר זה אינו קצרמר. אתם בטח רוצים לדעת אם הוא היה קצרמר מה זה היה אומר. אז תדעו לכם שזה אומר שיש לכם מזל, כי אחרת היה בו קצר. (הבנתם, קצר מר - זה אומר שיש קצר). בכל מקרה לא לגעת אלא אם כן הנך חשמלאית מוסמכת.