ישבן
יַשְׁבָן הוא כינוי מקובל בעולם הישיבות (הן החרדי והן הציוני דתי) לצעיר בשנים הראשונות אחרי חתונתו, אשר מקדיש חלק ניכר מיומו ללימוד תורה בישיבה או בכולל.
מקור השם
בספר בראשית (מא, לט-מה) מסופר כי פרעה התרשם מחכמתו של יוסף, לאחר שזה הצליח לפתור את חלומו. על פי הכתוב, פרעה מינה אותו למשנה למלך והוא זכה לכינוי "ישבן", כינוי יחידאי הקשור ככל הנראה למעמד המלכותי שקיבל:
- "וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ, וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ: וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ, וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו יַשְׁבָן, וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם:"
במקביל לפירושים שניתנו למונח זה על דרך הפשט. אבן עזרא, ספורנו ורש"י קושרים מונח זה לתחת וסבורים כי הכינוי מתאר את החובה המוטלת על האנשים לשבת. בבראשית רבה (פרשה צ', ג) מצוי פירוש על דרך הדרש( בתרגום אונקלוס, תרגום יהונתן, רש"י ורשב"ם מצוי פירוש המושפע מ-natis הלטינית שמשמעה מלך, ולפיו "ישבן" פירושו "אב למלך") הרואה במילה זו הלחם: ישבן – יש בחכמה ובן בשנים, כלומר: בחכמתו הוא כבן (איש צעיר) ומצד יש לו דבר מה, ובניגוד למצופה כבר בגיל מבוגר יחסית יש בו טיפשות כשל איש צעיר.
מעמד הישבנים
מתקופת חז"ל ואילך נחשב מעמדם של תלמידי חכמים לגבוה במיוחד בחברה היהודית עד שנאמר כי "אפילו ממזר תלמיד חכם וכוהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכוהן גדול עם הארץ" (תלמוד ירושלמי הוריות פ"ג מח ע"ג). בעת החדשה, לומד שהתבלט מנעוריו בחריפות שכלו וזיכרונו ובכוח לימודו כונה "עילוי" ונחשב ל"שידוך" הרצוי ביותר, גם אם משפחתו הייתה ענייה.
לימוד ופרנסה
על אף המעמד הגבוה של קהילת הלומדים, עיסוק בלעדי בלימוד תורה לא היה מקובל כתופעה רווחת ובמספר מקומות בתלמוד מופיע גינוי לאנשים שאינם מתפרנסים מיגיע כפם. במסכת ברכות אף טוען רבי חייא כי "גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמיים" (תלמוד בבלי, ברכות ח' א'). גם בדברי הרמב"ם מופיעים דברי ביקורת על תלמידי חכמים שאינם מתפרנסים מיגיע כפיהם. "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה [...] אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן. ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות". המובחרים שבתלמידי החכמים המשיכו לעתים במסלול תורני של רבנות, דיינות או הוראה אך עד המאה ה-20, מרבית הישבנים פרנסו את משפחתם ונאלצו לחלק את זמנם בין לימוד תורה לעבודה. חריגים מעטים לכך היו ישבנים בקהילות לומדים קטנות ובישיבות אשר נתמכו במידה כזו או אחרת על ידי תורמים חיצוניים.
במאות ה-19 וה-20 החל גידול בשיעורם של בחורי ישיבה וישבנים אשר מקדישים את כל זמנם ללימוד התורה, ומסתמכים בכך על פסיקה עדכנית. שינוי דמוגרפי חשוב אשר נוצר בעקבות עליית שיעור הישבנים שאינם עובדים הוא גידול בשיעור הנשים היוצאות לעבודה.
בישראל
בישראל של ראשית המאה ה-21 מצויים ישבנים הן במגזר החרדי והן בישיבות הציוניות, כאשר בישיבות החרדיות גבוה יותר שיעורם של הישבנים שאינם עובדים כלל לפרנסתם. הבדל נוסף בין שני סוגי הישבנים נוגע לסוגיית חובת השירות בצה"ל. מרבית הישבנים בישיבות הציוניות שירתו שירות פעיל קודם נישואיהם או אחריהם (בדרך כלל קצר מזה של חייל רגיל בשירות סדיר). במגזר החרדי, לעומת זאת, מרבית הישבנים דוחים את שירותם באמצעות הסדר "תורתו אומנותו" ובשלב מאוחר יותר זוכים לפטור מלא.