שיחה:חנוך לוין: הבדלים בין גרסאות בדף

 

{{קטע|"'''הוא טען בכל תוקף שהנו פטריוט ושלא מגיע שיתיזו עליו קטשופ, לכן ניסה להיאחז במעמדו הרם לשעבר, אך כל זאת היה לשווא. נדמה היה כי כנעורי ורדה'לה, גם חייו של האדמו"ר לוין חלפו חלוף. על כן הוא פרש בטובות (ועוד אילו טובות) לפנסיה, ירד מהארץ ונפרד מציבור תלמידיו בעווית והתפתלות, באמרה: "לנסר את אשתי גם אני יכול. תקעו אותי במעמד המביט, אבל... איך אומרים... זה קורה כשזה קורה. האיש עם הסכין באמצע חרד ומבוהל, כי כולם רוצים לחיות. אלה מילותיי האחרונות. יותר לא תשמעו ממני. גם האישה המופלאה שבתוכנו נשתתקה, כי אני הוא משרת מסור לגברת מחמירה". בשנת 2000 הוציא אוטוביוגרפיה הלכתית בשם "מסעות הדוד מקס", חטף קלקול קיבה פתאומי שסיקורו הנרחב בתקשורת החרדית והמתנחלית הותיר אותו פעור פה, והיום הוא יושב על אי בודד עם קבוצה של רווקים ורווקות, חרד ומבוהל, מתכונן למלחמה הבאה ולבינתיים מטריד ילדות קטנות בצ'אט תחת הכינוי "תיאופנו היפה", בפנייתו אליהן, "הרטיטי את לבי". הילד חולם.'''"{{ש}}