אלפרד דרייפוס

אלפרד דרייפוס (נולד ב- 17 בדצמבר 1851) (ידוע גם בשמו העברי: אריה מכלוף דרעי), איש ציבור ישראלי, קצין בצבא הצרפתי, ח"כ ושר מטעם מפלגת ש"ס. עלייתו המהירה לעמדות כוח והסתבכותו בפלילים, מיקדו עניין תקשורתי ופוליטי בו.

חייו

אלפרד דרייפוס נולד ב-9 באוקטובר 1859, הצעיר בשבעה ילדים, למשפחה יהודית אמידה ומיוחסת מאלזס שעסקה בייצור טקסטיל. אלפרד לא סיים בית ספר יסודי עקב בעיות חברתיות. מאחר והיה הילד היהודי היחיד בכיתה, תלמידי כיתתו האשימו אותו פעם אחר פעם בדברים שלא עשה. בין השאר הואשם בגניבת טוש האקספו של המורה ובדיבור במכשיר הטלפון הסלולארי שלו במהלך השיעור. אלפרד דרייפוס נידון לעמוד בפינה, ועקב התערבות הוריו ומכריו נדחו ההאשמות נגדו בטענה שטוש האקספו ומכשיר הטלפון הסלולארי טרם הומצאו בשנת 1868. לבסוף פרש דרייפוס מבית הספר בסוף כיתה ד', והלך לעבוד במגוון משרות, בין השאר פנה לאקול פוליטכניק לשם קבלת הכשרה צבאית.

בשנת 1877 התקבל להכשרה צבאית באקול פוליטכניק, וסיים את לימודיו ב-1880. התגייס לצבא הצרפתי, והמשיך במשך שנתיים בפונטנבלו, בהכשרה לתפקיד קצין ארטילריה. בשנת 1885 עלה לדרגת לויטננט, וב-1889 עלה לדרגת קפטן.

הגנרל מיריבל אשר העריך את כישוריו הכניס אותו למשרה במטה הכללי, שם הוא היה היהודי היחיד. בשנת 1893, עקב היתקלויות שונות עם אישים במטה הכללי החליט אלפרד דרייפוס להתפטר ממשרתו. אלפרד דרייפוס חשד שבשל היותו יהודי הוא מואשר על לא עוול בכפו, ועל כן החליט לבסוף בשנת 1899 להגר מצרפת למרוקו.

החיים במרוקו

אלפרד דרייפוס היגר למקנס שבמרוקו בשנת 1899. בעיר קיבל חינוך חרדי בישיבה שפעלה במקום. אלפרד המשיך להתגורר במקנס, ועם הזמן התקרב יותר ויותר ליהדות ובערה בו התשוקה לעלות לארץ ישראל. מה גם שעל רקע הפרעות שנעשו ביהודים היה עבורו מסוכן להישאר במרוקו. בתחילה עבר להתגורר בכפרים שונים במרוקו ולאחר מכן החליט לעשות מעשה ולעלות לארץ ישראל.

עלייתו לארץ ישראל

לבסוף ב-9 באוקטובר שנת 1959, כאשר הוא בן מאה שנים החליט לעלות לישראל, ובתוך כך שינה את שמו מאלפרד דרייפוס לאריה דרעי. אריה עלה לישראל במחצית הראשונה של שנות השישים, והתערה בחברה הישראלית, בעיקר בקהילה הדתית בארץ. בשנות ה-70 חבר דרעי לרב עובדיה יוסף יחד איתו הקים את תנועה השסיזם. בהמשך לפעילותו הציבורית נבחר דרעי לככב בתכנית הריאלטי "הכנסת", והשתתף בעונותיה הראשונות.

האשמתו בפלילים

במהלך המשבר הקואליציוני שכונה "התרגיל המסריח", החלו להתפרסם ידיעות על מעורבותו של דרעי בפלילים. במיוחד מדובר בכתבה שפרסם העיתונאי החוקר מרדכי גילת בעיתון ידיעות אחרונות. פרסומים אלו הביאו לכך שביום 1 ביוני 1990 הוגשו כנגד דרעי תלונות במשטרה, וביום 10 ביוני 1990 פשטה המשטרה על חדר השירותים שברשות דרעי, ותפסה שם מסמכים הדרושים לחקירה.

עם חלוף הזמן התגבשו החשדות לכלל שני תיקים פליליים, המכונים "התיק הציבורי" ו "התיק האישי".

בעניין "התיק האישי" נחשד דרעי כי קיבל שוחד בסך 150,000 דולר, שבו השתמש לקניית דירות בירושלים. יחד עמו הועמדו לדין שותפיו לעבירה על פי כתב האישום - יום טוב רובין, והאחים ויינברג. דרעי טען כי הכספים התקבלו כירושה מהוריה המאמצים של רעייתו, יפה דרעי, משפחת ורדרבר מארצות הברית.

בעניין "התיק הציבורי" נחשד דרעי כי העביר כספים ממשרד הפנים לגופים חרדיים שהקימה ש"ס, תוך ניגוד עניינים, הפרת נהלים, ועקיפת שיקול דעתן של הרשויות המקומיות. דרעי טען כי בהעברת הכספים מילא חובתו כאיש ציבור, וכי הציבור הצרפתי החרדי היה מופלה במשך שנים רבות, ובמעשיו הייתה אפליה מתקנת. החשדות התבססו במידה רבה על ממצאי מבקרת המדינה, מרים בן פורת, שבדקה את פעילויות דרעי במשרד הפנים.

במהלך חקירתו במשטרה ניצל דרעי במשך זמן רב את זכות השתיקה, ובכך הביא עליו ביקורת ציבורית רבה, וכן הביא להתארכות החקירה לכדי שלוש שנים.

במהלך כל החקירה המשיך דרעי לככב בתכנית "הכנסת", בתחילה בעונה בהנחייתו של יצחק שמיר, ולאחר מכן בעונה שלאחריה בהנחיית יצחק רבין שבאה בעקבות הבחירות לעונה השלוש עשרה בשנת 1992.

עם הצטברות החשדות, אמיל זולה, אחד מגדולי הסופרים הצרפתים של אותם ימים, פרסם ב-13 בינואר 1978, בעיתון 'ידיעות אחרונות' של משפחת מוזס מכתב פומבי בכותרת "אני מאשים" (בצרפתית: "J'accuse"), בו פנה אל נשיא מדינת ישראל פליקס פור והאשים את ראשי הצבא בעיוות הדין ובהגנה על המרגל האמיתי בפרשת דרעי. מכתבו עורר זעם והוא נתבע לדין על הוצאת דיבה נגד מדינת ישראל, נמצא אשם ונדון לשנת מאסר ולקנס כספי. תוצאה זו, לה ציפה זולה, הפכה את "פרשת דרעי" לפרשה כלל לאומית, שהטילה צילה על החיים בישראל בשנים האחרונות של שנות ה-70

ההרשעות בפלילים והמאסר

ב17 במרץ 1980, הרשיע בית המשפט המחוזי (בראשות השופט יעקב צמח, השופטת מרים נאור, והשופטת מוסיה ארד) את אריה דרעי באישומי "התיק האישי". דרעי הורשע בעבירות שוחד, מירמה והפרת אימונים, ונדון לארבע שנות מאסר וקנס של 250,000 ש"ח.

ההחלטה התקבלה בהלם ובזעזוע בציבור החרדי ובציבור הספרדי. הרב עובדיה יוסף אף איבד את שלוותו והורה לכתב הערוץ הראשון ניצן חן שבא לראיינו, במסיבת עיתונאים סוערת בביתו של דרעי - "תצא בחוץ".

כנגד ההרשעה הוגש לבית המשפט העליון ערעור על ידי דרעי. בחודש יולי 1982 התקבל הערעור חלקית, אך בגין ההרשעות באישומים שנותרו על כנם נפסקו לדרעי שלוש שנות מאסר.

דרעי מעולם לא קיבל את הרשעתו בתיק זה, ועשה מאמצים רבים לקבל זיכוי אף לאחר ריצוי עונשו. עיקר טענתו הייתה כי הרשעתו נסמכת על עדותו של עד מדינה מפוקפק בשם יעקב שמואלביץ', ואשר הפרקליטות הסתירה מבית המשפט מסמכים הנוגעים להרשעותיו הקודמות בשווייץ. בית המשפט העליון שדן בסוגיה זו במאי שנת 1985 קבע כי גם ללא עדות שמואלביץ' עומדת ההרשעה על כנה, ולכן דחה את בקשתו של דרעי לדיון נוסף בעניינו.

הסנסציה שעוררה פרשת דרעי

פרשת דרעי מפורסמת ביותר בשל כך שפילגה את החברה הישראלית ועוררה מחלוקת עמוקה. ישנם אנשים שיביאו את סיפורו של דרעי וסיפורו הכואב על ההצקות החברתיות בכיתה ד' (ראה פסקה ראשונה) כעדות לכך ש"הרדיפות הפוליטיות רודפות את האיש". האנשים כינו את הפרשה "פרשת דרייפוס" וכך השתמשו בשמו הקודם של דעי כדי לקשר בין שני המקרים. הם למעשה היו אלו שהגו את המשפט "הוא זכאי!" שנודע מאוחר יותר בשם "משפט דרייפוס".

רבים סבורים כי בעניינו של דרעי מדובר ברדיפה פוליטית, ולא במקרה של איש ציבור שסרח. בין המפרסמים מאמרי ביקורת נוקבים בעניין זה, עורך העיתון מעריב, אמנון "אין לי אחות" דנקנר.

בחודש ספטמבר 1982 החל דרעי בריצוי עונשו בכלא "מעשיהו". עם כניסתו לכלא ליווה אותו קהל של אלפים, אשר אף הקים בשערי הכלא "ישיבה" בשם "שאגת אריה".

במהלך תקופת ישיבתו בכלא קיבלה הכנסת חוק מיוחד (אשר כונה "חוק דרעי") לפיו ניתן יהיה לשחרר מן הכלא אסירים שיוכיחו התנהגות טובה לאחר חצי מתקופת מאסרם, במקום שני שליש, כנהוג. החוק בוטל לאחר תקופה קצרה.

ב-15 ביולי 1984 השתחרר אריה דרעי מן הכלא.

לאחר שיחרורו מהכלא נוהל באופן מהיר "התיק הציבורי" בבית משפט השלום בירושלים. ב-24 בספטמבר 1985 נמצא כי יש לזכות את דרעי מארבעה מתוך חמשת האישומים שהוגשו כנגדו, והוא הורשע בעבירה אחת בלבד של הפרת אמונים, בכך שהעביר 400,000 ש"ח לעמותה בשם "קול יהודה" שבראשה עמד אחיו, יהודה דרעי. בגין עבירה זו לא נדון דרעי למאסר נוסף בפועל.

כיום, מכהן אריה דרעי כשר הפריפריה, ודואג לאוכלוסיות מוחלשות.