תל פשוש
| ||||||||||
תל פשוש הייתה חווה חקלאית קטנה בבוהן הגליל בראשית תקופת ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. ב-2 במרץ 1920, במסגרת סדרת תקיפות שהחלה עם המתקפה על תל חי ב-1 במרץ 1920, התחולל בה קרב שאיים על עצם קיום החווה, אך הסתיים בניצחון לתל פשוש בזכות שימוש מחוכם שנעשה במחרשת החווה. בקרב נהרגו 2 מקימי הישוב, האחים יוסף ויעקוב פשוש. זמן קצר לאחר שהסתיימה המתקפה התפרקה החווה ואנשיה התפזרו למקומות שונים, היות שללא האחים פשוש שהיוו את הדבק שאיחד את אנשי החווה, אלו לא הצליחו להמשיך לחיות זה עם זה בהתאם לעקרונות השיתופיים עליהם נבנתה החווה.
הקמת תל פשוש
עד לשנת 1871 ישב במקום בו ניצבה מאוחר יותר תל פשוש שבט בדואי קטן בשם "אל פאשֶש". בשנה זו הוא נטש את המקום בנסיבות מסתוריות, כפי שמספר סוחר מיפו שטוען להיות צאצא של אחד מבני הישוב: "כן, כן, אני צאצא של בני שבט אל פאשש, מרוצה?! עכשיו, אתה תקנה ממני עגבניות או לא?!". בשנת 1899 הגיעו למקום האחים יוסף "יוסי" ויעקוב "רון קובי" פשינצקי, שעזבו את מטולה שנה קודם לכן לאחר שכשלו להנחיל את משנתו הקורמורנית של הפילוסוף הגרמני "קרל מקס". המשנה הקורמורנית הטיפה לאורח חיים שיתופי, אהבת הטבע, ונקראה על שם שותפו של מקס בכתיבת המשנה, קורמורן המחמד שלן. האחים החליטו להשתמש באדמה שנטש שבט אל פאשש על מנת להקים חווה שתתנהל בהתאם למשנה הקורמורנית בה האמינו, והחליטו לקרוא לה "תל פשוש" - עברות של שמה הקודם. בהתאם, הם שינו את שם משפחתם מ-"פשינצקי" ל-"פשוש".
תחילת ההתיישבות
למרות שהקרקע עליה הוקמה תל פשוש נמצאה ליד אזור ששפע בעצי פרי והיה קרוב לכנרת, היא הייתה לא מעובדת ברובה, ולכן היה לאחים פשוש קושי מסוים בהקמת חווה חקלאית עליה. בתחילה היה יוסף יוצא מדי בוקר ברגל מתל פשוש לישובים קרובים על מנת לקנות מהם כלים להכשרת האדמה ולבניית החווה ושב לביתו בערב, בעוד שיעקוב נשאר בחווה ועסק בבנייתה ובטיפול בעצי הפרי שהיו סמוכים אליה. לאחר שהשניים הבינו שמדובר ביותר מדי עבודה לשני אנשים בלבד, הם ניסו למצוא לכך פתרון יצירתי. למזלם, הם הצליחו לגייס עזרה מן השבט הבדואי הסמוך "דיר אל באסה". השניים נהגו להתחפש לבדואים, וטענו כי הם בני שבט אל פאשש שזקוקים לעזרה בשיקומו. כך, הם זכו לכוח עבודה זול מבני דיר אל באסה, שתרם רבות לצמיחת הישוב. בשלב מסוים, לא הרווח שצמח לאחים מן העבודה שעשו עובדיהם הבדואים הייתה גדולה מן העלות של שכירתם ושל קיום עצמם גם יחד, ולכן הם יכלו להקדיש את רוב זמנם לחיפוש אחר כלי עבודה בישובים סמוכים, אך יותר מכך לישיבת רגל על רגל בכנרת. סיפורים אודות אורח החיים הרגוע של החווה שנגרם בזכות עבודתם של הבדואים בני שבט דיר אל באסה התפשטו בכל בוהן הגליל, ומשכו איתם מספר מתיישבים חדשים שהצטרפו לחווה והתבלטו יחדיו עם האחים פשוש. לפי מרשם אוכלוסין שנערך על ידי החמור של אחד מן העובדים הבדואים בחווה בשנת 1902, בישוב התגוררו 12 יהודים ושני חמורים בדואים מגוירים.
מחרשת החווה
במסגרת הטיולים הרבים שלהם לישובים סמוכים בחיפוש אחר כלי עבודה, נתקלו האחים במחרשה שמשכה את תשומת ליבם. בשנת 1905 כתב יעקוב על המחרשה ביומנו:
"מחרשה שכזו לא ראיתי מימי. כל כך משובחת, כל כך מתכתית. היה נראה כאילו היא הייתה יכולה לחרוש 1000 דונמים בדקה. ברגע שראיתי את המחרשה, ידעתי שזו האחת שאתחתן איתה".
התלהבותו המוגזמת ויש שיאמרו אובססיבית של יעקוב מהמחרשה הניעה אותו לגנוב אותה באותו הערב, שכן היא עלתה הון ולא היה לו כוח לעבוד בשבילה. המחרשה הובאה לתל פשוש והיוותה נכס משמעותי למשק החקלאי שלה. בשנת 1908 יעקוב והמחרשה נישאו כדת וישראל. על כן, באותו היום העובדים הבדואים גילו כי האחים פשוש לא באמת היו בדואים מלכתחילה, וכי הם ניצלו אותם במשך שנים על מנת להימנע מעבודה קשה. בתגובה, הם עזבו את החווה באירוע שכונה לאחר מכן על ידי חבריה בתור "יום הברוך". מאז כל יום שישי, אחדים מצאצאי חברי החווה אומרים אחרי כל משפט שני "אויה ברוך".
הקרב הגדול בתל פשוש
מכתבים שנמצאו בדיר אל באסה לאחר שבני השבט נסו מן הקרקע שלו במהלך מלחמת העצמאות מראים כי כבר שבוע לאחר "יום הברוך" החל שבט דיר אל באסה בתכנון קפדני על מנת להסתער על תל פשוש במפתיע ובכך לנקום באנשי בחווה. התכנון ארך כשלוש שנים עקב עצלנותו של אחד מבני השבט שהיו מעורבים בתכנון המתקפה. כוח התקיפה, שהורכב מ-30 איש בני דיר אל באסה, תכנן לתקוף בבוקר ה-2 במרץ 1920, לאחר שהושפע מהמתקפה שהתרחשה ב-1 במרץ באותה השנה על החווה החקלאית תל חי. למרבה הצער, למרות שהתקיפה התרחשה בשעות הבוקר היא תפסה את תושבי תל פשוש לא מוכנים. הסיבה לכך היא שללא העובדים הבדואים עליהם התבססו במשך שנים רבות, הם נאלצו לעבוד בעצמם, ולקח להם זמן רב להתרגל לשגרת עבודה זו וכן למלאכת העבודה עצמה. מעבר לכך, רבים מתושבי הכפר התקשו לאזן בין אורח החיים הקורמורני שהטיפו לו האחים פשוש לבין שגרת העבודה. כפי שכתב על כך אחד מתושבי הכפר, הרב כהן כהנא הכהן:
|
"עלו שם [תל פשוש] שורה מרכזית של נושאים, והדאגה העיקרית של האחים פשוש הייתה שישוב לא יכול לתפקד ללא הרוח הקורמורנית וצריך כבר, וראיתי את הכמיהה שלהם, שהרוח הקורמורנית תוכל על כל תושב של תל פשוש. אני מאוד מקווה, וזה נכון שיש חשיבות לרוח המשוב, אבל היה לי פעם מטבע של תורכי בכיס, אז נראה לי שאני יודע על מה אני מדבר. אבל זה הרוח הקורמורנית הזו זה יותר מדי. הרי קורמורן זה לא כשר! זאת, מבחינתי, תם הדיון בדבר". | 
|
בבוקר אותו יום היו כל התושבים עייפים מאוד מהעבודה ומפאת רוחם העצלנית, שעמדה איתנה בבריזת העידן החדש רק בזכות קרירות רוחם הפריג'ידרית של האחים פשוש. הבדואים הצליחו לכלוא תחילה רבים מתושבי תל פשוש בבתים שהיו פזורים בחווה , ודרשו מהאחים פשוש כופר בסך אלף חמורים עד לערב. האחים פשוש היו בדילמה קשה, ולבסוף, בעזרת הרב כהנא הכהן ויותם מחצלונסקי העצלן הם הצליחו לחשוב על תכנית שהם קיוו שתאפשר להם להבריח את הבדואים. עד הערב הם בנו להם חמור גדול מעץ, וחרשו פיסת אדמה מקרקע החווה בעזרת המחרשה המוברחת עד שהם חפרו בור עמוק ורחב ידיים. את הבור הם כיסו במחצלות שסיפק להם מחצלונסקי, וטענו כי הם מכינים "מאהל בדואי מסורתי". לבדואים לא היה כוח לשטויות שלהם אז הם לא התנגדו לכך. בערב, הם הביאו את חמור העץ לבדואים וטענו בפניהם כי יש בו אלף חמורים, וכי על הבדואים להתקרב ולבדוק. ברגע שאלו התקרבו הם נפלו לבור שטמנו להם תושבי תל פשוש, ונורו עד שלא נותר ולא אדם אחד חי בבור. למרבה הצער, דבר אחד שמחצלונסקי שכח לברר לגבי התכנית היה אם הבדואים היו חמושים. הם היו. הם הספיקו לירות שני מטחים לפני שאלו מהם שנשארו חיים נאצלו לברוח, ואלו הספיקו על מנת להרוג את האחים פשוש. בבור, מתו 13 בדואים.
לאחר הקרב והתפרקות תל פשוש
האחים פשוש היו הדבק שחיבר את תושבי החווה, ובלעדיהם היא פשוט לא הייתה אותו הדבר. כפי שכתב הרב כהן כהנא הכהן: "אין הנחתום מעיד על גיסתו". על כן, ימים מועטים לאחר מותם של האחים פשוש נערכה הלוויה מפוארת לשניהם, והם נקברו באדמת החווה. לאחר מכן, שאר התושבים התפצלו והחווה ננטשה. באשר למחרשה, לא יודע היכן היא מעבר לכך שהיא נמכרה על ידי מחצלונסקי לסוחר במתכות. מחצלונסקי כתב: "מה שהיה היה, לפחות אחרי הלוויה". מסיבה זו, לא הייתה לבני דיר אל באסה אפשרות לנקום באנשי תל פשוש על מה שארע בקרב הגדול שלהם איתם, ובן השבט שהתעצל בתכנון התקיפה הוענש בכך שהוא נקשר לחמור ונשלח אל הלא נודע. עם הזמן, המבנים הנטושים של תל פשוש החלו להישחק, והם נהרסו לחלוטין בקרבות במלחמת ששת הימים.
מורשתם של האחים פשוש
על מנת לשמר את מורשתם של האחים פשוש, מחצלונסקי השקיע את הכספים שקיבל ממכירת המחרשה בהקמת רשת החנויות "מקס סטוק" על מנת להנציח את תורתה של קרל מקס שאחריה עקבו האחים פשוש באדיקות.
לקריאה נוספת
שמעון פרס, ממש פשוש: סיפורו של יישוב, הוצאת ספריה לעם, ISBN 9087874653