עיתונאי
עיתונאי (או כזבן) הוא אדם שהוסמך לעסוק, בין היתר, בדוברות והפצת שקרים. לרוב, עיתונאי עובד כשכיר במסגרת "מערכת חדשות", שהיא חברה מסחרית הממומנת על ידי גורמים עסקיים בעלי אינטרס מסחרי מובהק ומטרתה לדווח "חדשות" לציבור.
היסטוריה
מלחמת העולם השניה
עד לשנת 1933, עיתונאים היו נוהגים להפיץ את משנתם באמצעות כלי תעמולה שהומצא באותם ימים וכונה כזבון (לימים "עיתון"), ובו המלל היה נכתב בכתב ידם. ב-1933, עם עליית השלטון הנאצי להנהגה, המציאו הגרמנים את הרדיו - כלי התעמולה החדשני להפצת מסרי השלטון. כמות העובדים בכזבונים פחתה משמעותית בשל העובדה שהכזבנים ביקשו לעבור לעבוד במדיום החדשני (אז עבודה ברדיו הייתה שוות-ערך לעבודה בהייטק של ימינו) וזאת משום שהתפוצה של הרדיו הייתה כה רחבה, וההשפעה על האנשים גדלה אף היא כתוצאה מכך.
אדולף היטלר ראה ברדיו, במקביל להיותו כלי טוב להפצת מסרים, גם כלי רווחי של ממש - והחל לטוות שיתופי פעולה עם גורמים מסחריים. כאשר אשתו, אווה בראון, שמעה על כוונותיו "למסחר" את הכזבנים ההגונים של גרמניה הנאצית, היא ביקשה ממנו לשקול בשנית את הרעיון של שילוב תוכן שיווקי בשידורי החדשות. השניים סיכמו ביניהם כי בתור התחלה, התוכן השיווקי ישולב רק בתכניות אקטואליה שבהן מדווח על השמדת יהודים, גייז וצוענים, אך לא בשידורי התעמולה השוטפים. עד מהרה הרעיון נזנח, והחל אדולף היטלר להמציא את מה שכיום אנו מכנים, "תוכן שיווקי".
ב-1940, אלוהים ברא את האוליגרך הראשון והפגיש בינו לבין מייסד הציקלון בה. האוליגרך הראשון (ששמו נאסר בפרסום עד עצם היום הזה) רכש 58% ממניות ציקלון בה, ומיתג אותה מחדש עם הסלוגן "משמיד יהודים בקלות ובמהירות". הרעיון לשנות את הסלוגן הקפיץ את כמות המכירות, אך לא כפי שתכנן או קיווה כי אם הרבה פחות. [דרוש מקור] כחודשיים לאחר מכן, מכשראו היטלר והאוליגרך הראשון כי הגרמנים מפחיתים ברכישת הציקלון בה לשימוש כנגד יהודים, החליטו לשלב את הציקלון בה בשידורי החדשות. האוליגרך נפגש עם מערכת החדשות של תחנת הרדיו בגרמניה הנאצית וביקש מהם לשלב בשידוריהם את הציקלון בה. בתחנת הרדיו סירבו בטענה כי הם "עושים את עבודתם ללא מורא וללא משוא פנים" וכי "העיתונות היא קדושה ואין לחללה עם תוכן שיווקי". כ-3 שעות לאחר מכן התקשר אדולף היטלר אל מנהלי התחנה והורה להם לשלב במיידי, מדי שעה ביום, את הציקלון בה החדש בשידוריהם - ולא, יישלחו כולם אל תאי הגזים.
כתוצאה מהחשש מהמוות, החליטו עורכי החדשות לבדוק כיצד ניתן לשלב את הציקלון בה בשידורים, וכך הומצאה התעמולה המסחרית הראשונה. במהרה ולאורך כל שעות היום דובר ברדיו על החשיבות של הציקלון בה בהשמדת יהודים, על היעילות ועל המחיר הזול משמעותית בהשוואה למתחרים. עיתונאי תחנת הרדיו יצאו לשווקים לסקור אמצעי השמדה אחרים וגילו כי הציקלון בה עומד בכל התקנים של מכון התקנים הגרמני, כי הוא זול בכ"אלפי אחוזים"[דרושה הבהרה] וכי בעוד שהאחרים מזהמים את האוויר, ציקלון בה מטהר את האוויר לאחר השמדת היהודי. ברבות השנים כל הדברים הללו התגלו כשקר, ואף היו מקרים רבים שבהם אזרחים תמימים מתו כתוצאה משימוש לא נכון בציקלון בה, אך העיתונאים לא דיווחו על כך משום שהם פחדו מאדולף היטלר, שחתם על הסכם עם אותו אוליגרך. זו גם הייתה למעשה הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה העיתונאים בגדו באמון הציבור.
מתום מלחמת העולם השניה ואילך
בין השנים 1945 ל-1970, טרם המצאת הטלויזיה, עיתונות הרדיו רק הלכה ושגשגה, ובשיתוף פעולה עם רופאים שמכרו את נשמתם לשטן, דאגה עיתונות הרדיו לפרסם לציבור כי במחקר שנערך בנוואדה שבארה"ב התגלה כי טבק וניקוטין מאריכים משמעותית את חיי המין האנושי, משפרים את יכולת האונות בכ-99.9% וכי מריחת טבק שרוף על עור הפנים מדי בוקר מצעיר את העור בכ-60 שנים. אזרחי נוואדה ששמעו על הדבר בתחילה פקפקו, אך מרגע שרופאים בכירים החלו להתראיין לרדיו ולספר כי המטופלים שלהם אכן הבריאו ממחלות שונות והאריכו ימים (רופא אחד טען כי מטופל שלו נפטר בגיל 205 לאחר שצרך טבק על בסיס יום-יומי, טענה שמעולם לא אוששה ולימים אף הופרכה), תושבי נוואדה החלו להאמין לרדיו ולצרוך כמה שיותר טבק. סופם היה ידוע: רובם המוחלט של תושבי נוואדה חלה בסרטן ונפטר תוך זמן קצר. עם זאת, עובדי הרדיו מעולם לא עמדו לדין, משום שראשי חברות הטבק דאגו להגן עליהם ועל הרופאים בעזרת כך שהם שיחדו גם את רשויות החוק של ארה"ב, ודאגו לשלם דמי שתיקה לשוטרים שימנעו מלאסור את עובדי הרדיו והרופאים ששיתפו פעולה עם השקר הגס.
ב-1970 הומצאה הטלוויזיה הישראלית הראשונה בעולם, "סוסיתא". ה"סוסיתא" הייתה עשויה כולה מפיברגלס והיו רואים בה רק בשחור לבן. כשהומצאה הטלוויזיה הראשונה בישראל, ניסה הממציא לשווק אותה לצרכנים, אך נתקל בקשיים משום שאלו השיבו אותה לחנות בטענה שהגמל שלהם נהג לאכול את חלקיה השונים. כאשר עיתונאי של הטלוויזיה הגיע לרכוש לעצמו טלוויזיה, ביקש הממציא כי יעזור לו לשווק, ובתמורה יתחלקו ברווחים. העיתונאי מיהר אל מערכת החדשות בירושלים ודיווח כי טלוויזית ה"סוסיתא" מסוגלת להראות דברים בטכנולוגיה מתקדמת, כמו למשל סדרות, סרטים ואיברים פנימיים בגוף האדם, והכל במחיר שווה לכל כיס. במהרה נהרו אזרחי ישראל בהמוניהם אל חנות היצרן ורכשו לעצמם דגם. במקביל, הגיעו אל מערכת החדשות בירושלים טענות לפיהן גמלים נוהגים לאכול את הטלוויזיה. מערכת החדשות התעלמה כליל מהטענות הללו וכינתה אותן "פייק ניוז", "קונספירציות" ו"שקרים", זאת על אף שאזרחים רבים הוכיחו שהטלוויזיה שלהם נאכלה על ידי גמל. בזכות העובדה שמערכת החדשות התעלמה מטענות האזרחים והטילה את האשמה עליהם, מכירות ה"סוסיתא" זינקו במיליוני אחוזים. לימים נמכרה ה"סוסיתא" לחברת "LG".
עד לשנת 1985, נהוג היה לכנות עיתונאי ככזבן. משנה זו ואילך, החלו העיתונאים למתג את עצמם כעיתונאים, וגם כזבנים שלא עבדו ב"עיתונות הכתובה" החלו לכנות עצמם כך.
שלבי העיתונות
כמו בכל עבודה אחרת, גם בעיתונות יש מספר שלבים שידיעה צריכה לעבור עד שהיא מגיעה אל הצרכן הסופי השבוי על כורסת המסאז' שלו.
- קבלת הידיעה - העיתונאי מקבל את הידיעה מגורם.
- אם הגורם הוא עסקי - העיתונאי נכנס למשא ומתן כלכלי עם הגורם.
- אם הגורם הוא פרטי - העיתונאי מתעלם מהידיעה, אלא אם יש בה סיפור שיכול להביא "טראפיק" רב (דוגמאות למכביר, בהמשך הערך).
- עיבוד הידיעה - בהתאם לגורם. בהינתן שמדובר בגורם פרטי והסיפור אינו "ג'וסי", העיתונאי מעבד את הידיעה במגרסה.
- הכנת הידיעה לשידור או לכתב (גם: "הכנת הכתבה") - ביצוע עבודת תחקיר (לרוב מגמתית ומזויפת), הכנת הצוותים לעבודה בשטח, הגהה.
- בקשת תגובה מנשוא הידיעה - לעתים. גם כאשר מתבקשת תגובה, עיתונאים שומרים לעצמם את הזכות שלא להציגה או להקריאה במלואה, משום שהתגובה היא בזבוז זמן יקר שבו ניתן היה לדחוף עוד פרסומת.
- פרומוטיזציה - הכנת פרומואים דרמטיים לקראת שידור הכתבה, שבהם משולבים קטעים שמוציאים את הכתבה מהקשרה, יוצרים הד דרמטי ושקרי ומעוררים עניין בכתבה שככל הנראה אין בה שום דבר חדש או מחדש, או נכון
- שידור הכתבה (או: "הפצת הכתבה" במקרים בהם מדובר ב"עיתון") - המועד שבו הכתבה מופצת ומגיעה לעיני כל. אם מדובר בכתבה שמטרתה להכפיש אדם מסוים או לפגוע בשמו הטוב, לרוב זהו גם המועד שבו אותו אדם שם קץ לחייו.
- תביעה נגד גוף השידור - לרוב, אם מושא הכתבה לא מתאבד (במקרים בהם יש לו כוח נפשי חזק), הוא מעז להגיש תביעה נגד הכזבנים שהפיצו אותה עליו. לרוב הוא מפסיד, וזאת בשל החברות הקרובה בין העיתונאים לשלטון החוק (גם על כך יפורט בהמשך).
סוגי עיתונאים
ב"מערכות החדשות" השונות, יש כל מיני סוגי עיתונאים. לא כל התפקידים זהים בשמם, אבל כן כל התפקידים זהים באופן עבודתם.
- כתב - התפקיד השני הכי נמוך ב"שרשרת המזון" העיתונאית. בד"כ בחור בשנות ה-20-60 של חייו, רווק ללא ילדים או גרוש עם ילד אחד ועם עבר של מרד בהוריו. הכתב לרוב יעדיף לעבוד בשבתות, חגים ובשעות לא שגרתיות משום שאין לו אל מי לחזור בסוף הערב, ולחזור לכלב בדירת שותפים כשהחברים שלך ממלצרים או מסיימים תואר ומזיינים כוסיות זה לא חיים, אז עדיף "לסקר" קטטות עבריינים. כתבים מתייחסים לעבודתם כאל העבודה הכי חשובה בכלי התקשורת, משום שהם מצליחים להשיג הדלפות מסוכנויות דוברות שונות, ובכך הם מעבירים את ההדלפות או את דפי המסרים ראשונים אל חבריהם לעבודה. כך גם הומצא המושג "פרסום ראשון" (או "בלעדי"), ומשמעותו היא שהכתב שמפרסם אותו הוא הראשון שהצליח להשיג תגובה מאותה הדוברות שכולם ניסו להשיג ממנה תגובה. בניגוד לתדמית החיצונית, "כתב" אינו אדם חרוץ כלל וכלל, על אחת כמה וכמה בעידן המרשתת והרשתות החברתיות. לרוב אשכנזי או אתיופי.
- פרשן - בדרך כלל כתב שעבר את גיל 60 וכבר אין לו כוח לדברר, אז הוא עובר "לפרשן", שזה מונח מכובס ל"שופך את הצואה המוחית שלו דרך הפה וכולם מתייחסים אליו כאל זקן חכם". בדרך כלל טיפש, אבל עם חזות משכילה. לרוב אשכנזי.
- פובליציסט - כמו פרשן, רק יותר יהיר ויותר מתנשא. למרות שבעברו הסניף קוק מתחת של טרנסיות בחדר האוכל של הקיבוץ, היום כגבר בן 80 הוא נראה הרבה יותר רהוט ומשכיל מחברו הפרשן, וגם בעל ידע וחוכמת חיים. אין ספק שלהסניף קוק מתחת זו חוכמת חיים. לרוב אשכנזי.
- צלם - בדרך כלל מזרחי שלא סיים 12 שנות לימוד וגם לא יודע להשתמש במכשיר סלולרי חכם, אך בכל זאת קיבלו אותו לתפקיד צלם כי זה תפקיד שלא דורש מישהו שצריך לעבור מסך, אלא רק מישהו שיודע לחבר כבלים לחשמל, ואת זה רוב המזרחים יודעים.
[דרוש מקור] צלם הוא התפקיד הכי נמוך במדרג התפקידים העיתונאיים, והוא אפילו לא מחזיק ב"תעודת עיתונאי" משום שהוא בסך הכל צלם (בדיוק כמו צלם חתונות).
- עורך - בחור בתחילת שנות ה-20 לחייו, לרוב ממוצא אשכנזי, שירת ביחידה מובחרת בצבא ולהורים שלו יש 3 דירות ברמת השרון, יש לו מלא ידידות והוא ממש לא לחוץ חתונה והוא אוהב לעבוד עם תוכנות גרפיקה. במקרים חריגים העורך יהיה בשנות ה-40 לחייו, נשוי עם 2 ילדים, אך תמיד יהיה אשכנזי עם תעודת בגרות מלאה ואבא פנסיונר מהתעשייה האוירית.
- קריינית - בדרך כלל אישה (אך לעתים גם גבר נשי או גבר גברי מאוד שמשדר "ביטחוניזם"), לרוב אשכנזיה בשנות ה-30 לחייה, עם נתונים שלא מביישים דוגמנית בתחילת דרכה אך גם לא מספיקים לדוגמנית בתחילת דרכה ועל כן היא באה להגיש חדשות. ישנן קרייניות מבוגרות יותר, אך היום זה לא נפוץ כמו בעבר, זאת משום שכל קריינית שהחלה לעבוד בתעשיה לפני שנות ה-90 קיבלה קביעות לשארית חייה בתפקיד בלי יכולת לפטרה, ואילו קרייניות של ימינו מוחלפות כל 3 שנים בשל התכערותן עם הגיל והעובדה שפנסיה זה מצרך יקר.
סוגי ידיעות
העיתונאים מקפידים בעבודתם להביא ידיעות שמביאות ערך רב, לרוב לבעלי ההון או הפוליטיקאים אך לעתים גם לגוף השידור עצמו.
דוגמאות לידיעות שמביאות ערך רב לבעלי הון
- אשת אוליגרך שמחזיק בבעלותו 5 בתי זונות תרמה כ-4 מיליארד דולר למקלט לנשים שעברו ניצול מיני והצטלמה עם הנשים תוך שהיא מסבירה את חשיבותם של המקלטים הללו. (לאחר מכן, הגיעו סרסורים אל המקלט במטרה להשיב את הנשים אל 'מעגל התעסוקה')
- בנק גדול וידוע שזרק 3 משפחות מבתיהן לאחר שלא עמדו בתשלומי המשכנתא מארגן יום מיוחד שבו הוא רותם את כל אזרחי מדינת ישראל לעשות מעשים טובים אחד למען השני (הבנק עצמו אגב נרתם גם כן, אבל רק בפן המיתוגי)
- יצרנית מזון מתועש ומזיק החלה לייצר סדרה של מוצרים בריאים בטכנולוגיה חדשנית שמונעת את זיהום האוויר והקרקע אך המוצרים נמכרים במחיר מופקע. המחיר של המוצרים לא יפורסם בכתבה אלא רק העובדה שהיא החלה לייצר את אותם המוצרים הבריאים, כאשר מנכ"ל החברה מוצג על רקע קיר ובו מותגים אחרים של החברה שאינם אותו מוצר חדשני - אלא המוצרים המזהמים והלא-בריאים שהציבור קונה במחיר נמוך משמעותית מן המוצר החדש
- חברה שמזהמת את האוויר בתעשיות הכימיות תורמת 20 מיליון ש"ח למחלקה אונקולוגית בבית חולים סמוך, המנכ"ל מצטלם עם ילדים חולי סרטן, שכולם באופן אירוני מגיעים משכונות סמוכות למפעלים של אותה חברה
- חברת תרופות גדולה וידועה משתמשת בעיתונאים כאמצעי להפצת תבהלה ותעמולה שמטרתה להזניק את כמות המכירות של התרופות המיוצרות על ידה, במסווה של פנדמיית סוף העולם
- ועוד.
דוגמאות לידיעות שמביאות ערך רב לפוליטיקאים
- פוליטיקאי שעמדותיו הפוליטיות מזוהות עם הכתב מעביר חוק שמטרתו להיטיב עם אוכלוסיה מסוימת, אך כאשר פוליטיקאי אחר (שנוגד את עמדותיו הפוליטיות של אותו פוליטיקאי) ניסה להעביר חוק זהה בדיוק, הראשון הכשיל את ההצעה ממניעים פוליטיים גרידא. עם זאת, הראשון יתראיין בהרחבה על כמה שהיה חשוב לו לקדם את החוק הזה, כמה שהחוק הזה הוא בשורה משמעותית לאזרחי המדינה, ולא יישאל על כך שהפיל הצעת חוק זהה בעבר משיקולים פוליטיים. כמו כן, החוק יבוטל בכנסת שלאחר מכן.
- פוליטיקאי שמיטיב עם הגוף המשדר (למשל, מקנה לגוף המשדר הקלות, הטבות מס ואחרות) יקבל כתבה נרחבת על מעשים טובים שעשה, "עבודתו הפרלמנטרית המפרכת" ועוד ועוד. במסגרת הכתבה ידאג העיתונאי להשמיץ את יריביו הפוליטיים של אותו פוליטיקאי בטכניקת ה"ירידה לפסים אישיים", לדוגמה: "אברום בורג היה נוהג לאונן מתחת לשולחן מבלי שהמזכירה שלו תדע שהוא עושה את זה עליה".
- ועוד.
דוגמאות לידיעות שמביאות ערך רב לגוף המשדר
- ילד בן 13 חוגג בר מצווה ואף אחד מחבריו לא מגיע לחגוג עמו. האמא מתראיינת לכתב ומתחננת שיבואו חברים, הכתב מפרסם את הכתובת של הבר מצווה ודואג שמשפחות פשע יבואו לחגוג עם הילד האומלל ולסדר לו חברים חדשים שגם ידאגו לו לעבודה מסודרת לכשיגדל.
- דוגמנית ובחור עב-כרס מצטלמים בבגדי ים על שפת הבריכה. לא ברור איזה ערך זה מביא, אבל גם זאת עיתונות. תשאלו אפילו את גיי פינס.
הקשר בין עיתונאים לגופי שלטון ואכיפת החוק
העיתונות המסחרית והממלכתית, שתיהן יחדיו, קשורות בעקיפין ובמישרין לבעלי הון. בעיתונות המסחרית, בעלי הון הנם בעלי קו ישיר אל העיתונאים, ואילו בעיתונות הממלכתית (ציבורית), בעלי ההון מגיעים אל העיתונאים באמצעות המתווך הפוליטי - דהיינו, כנסת ישראל, שהיא בעלת המניות והשליטה בערוצים הציבוריים. כך יוצא, שעל אף שהשידור הציבורי אמור להיות "בבעלות הציבור", גם הוא אינו בבעלות הציבור או לטובת הציבור, שכן הוא נשלט על ידי גופי השלטון (שנשלטים ע"י גורמים בעלי אינטרסים עסקיים).
העיתונות דואגת לרשת קשרים ענפה בכל רחבי מערכת שלטון החוק, החל בפוליטיקאים, דרך רשויות אכיפת החוק (האזרחית - המשטרע והצבאית - צה"ל), ועד לבתי המשפט. כל אלו, בדומה לתקשורת, נתונים לשליטתם של בעלי הון. בעוד שהכנסת נשלטת על ידי בעלי הון במישרין, שאר הרשויות (המשטרע, צה"ל ובתי המשפט) נשלטים ע"י בעלי הון בעקיפין, כאשר המתווך העיקרי בינם לבין בעלי ההון הוא הכנסת. על כן, לא ניתן לתבוע עיתונאים, או להגיש נגדם תלונה, בדיוק מאותה הסיבה שלא ניתן להגיש תלונה נגד פוליטיקאי או שוטר - הם כולם חסינים בפני החוק, משום שהם אלו שכותבים אותו. וכידוע, מי שממציא את החוקים, החוקים לא חלים עליו.
לרוב, הסיבה שכולם עושים יד אחת נגד הציבור, היא משום שבעלי ההון מחזיקים מידע בעל ערך רב ויקר על אנשים בכירים באותם התעשיות. למשל: פוליטיקאי שבוגד באשתו, קצין שמסתיר עבר אפל של אלימות במשפחה או עיתונאי שבעברו היה מסניף קוק מתחת של טרנסיות. לכל אחד מאלו יש תיק עב אצל בעלי המניות של מדינת ישראל, שמחזיקים מידע על כל אחד ואחת במדינה (כן כן, גם עליך, קורא שורות אלו - וגם עליי, כותב שורות אלו), ובתוך התיק הזה סודותיו האפלים ביותר. לכן, ככל אדם אשר נסחט בחייו, פועלים העיתונאים, השוטרים, החיילים והפוליטיקאים לטובת האינטרסים המסחריים של אותם בעלי ממון וכח, גם במחיר של פגיעה בציבור, בדמוקרטיה ובזכות הקיום של העיתונות. אך בעצם, מהי דמוקרטיה? האם היא עדיין קיימת ורלבנטית בימינו? קרוב לוודאי שלא, אבל צריך לצעוק אותה בכל הקשור לחופש הפולחן העצמי של העיתונאים, הלוא הם כלבי הליטוף של בעלי השררה.
חיי העיתונאי
למאמר מורחב: ראו החיים בלופ
חיי העיתונאי.ת בימינו מוגדרים בביטוי החיים בלופ. ביחוד מאז מלחמת שמחת שחורה בשביעי באוקטובר, כמו חיי שאר האנשים המתפקחים. היינו רוצים לספר לכם עוד ועוד, אבל בגלל המצב אנחנו נאלצים לחזור על זה עוד פעם, כדי למלא את המשבצת.
חיי העיתונאי.ת בימינו מוגדרים בביטוי החיים בלופ. ביחוד מאז מלחמת שמחת שחורה בשביעי באוקטובר, כמו חיי שאר האנשים המתפקחים. היינו רוצים לספר לכם עוד ועוד, אבל בגלל המצב אנחנו נאלצים לחזור על זה עוד פעם, כדי למלא את המשבצת.