איןטקסט:איך ניצחתי בטור דה פראנס
איך ניצחתי בטור דה פראנס מאת שלמה הנכה שמואלוביץ'
כל הקורא בערך יחוייב ב-114.99$ על כל דקת קריאה. החשבון ישלח לתיבת הדואר שלכם בהקדם. (אמרתי לכם)
שלום, שמי שלמה הנכה שמואלוביץ', וזהו הסיפור על איך ניצחתי בטור דה פראנס. הכל התחיל בצהרי יום חמישי סגריר בשלהי ינואר 1986, כאשר אישה צעירה ויפה כרעה ללדת את בנה הראשון בבית חולים מאולתר בפתח תקווה והביאה לעולם תינוק בריא ושמח, ובדיוק בחדר ליד אמא שלי השריצה את הילד התשיעי שלה, להוריי נגמרו הרעיונות לשמות בשלב הזה, ולכן הם בחרו לקרוא לי בשם שלמה הנכה שמואלוביץ', כן, שם פרטי - שלמה, שם משפחה - שמואלוביץ' ושם אמצעי - "הנכה". אינני יודע לחלוטין מדוע הוריי החליטו לקרוא לי ככה, אבל הם טוענים שזה שם שעובר כבר שנים במשפחה שלנו, מאז שסבא רבא רבא שלי, שמואל הנכה שלומוביץ', הפך לבן אדם הראשון (והאחרון) לשחק גולף עם כדורי באולינג ומקלות דינמיט.
הוריי לקחו אותי הביתה, שם חלקתי לול עם שתי אחיותיי הבוגרות באותו חדר שישנו בו שאר האחים שלנו, שלושה דודים, סבא וסבתא, הומלסים מתחלפים על בסיס שבועי ובעל המפעל שבו עבד אבי. גדלתי יחד עם אחיי ואחיותיי, והיינו מאושרים, למרות המחסור. היינו משחקים במחבואים, תופסת, כדורגל בקבוקים (שזה למעשה כדורגל רגיל, רק עם בקבוקי זכוכית שבורים במקום כדור), כדורסל בקבוקים (שזה למעשה כדורסל רגיל, רק שבמקום כדור זורקים אחד על השני בקבוקי זכוכית שבורים), לקנות לאמא סמים בזמן שאבא רוצח זונות באמבטיה וקלאס בקבוקים, כמו כל הילדים, אך אני תמיד הרגשתי כמיהה למשהו יותר, ולא ידעתי מה. בהתחלה כשסיפרתי על כך לאחי הבכור, שלמה הלא-נכה שמואלוביץ', הוא אמר שאני בטח הומו, אבל אני ידעתי שזה לא זה, בעיקר בגלל שלא יכולתי להתלבש אופנתית גם כדי להציל את החיים שלי, והמשכתי עם תחושת המחסור הזו בחיי עד שיום אחד הבנתי את משמעותה.
יום אחד, בזמן שכולנו היינו ברחוב וקיבצנו נדבות אחד מהשני ולא הגענו להתקדמות משמעותית, חלף בשכונה אדם בכסא גלגלים, הוא היה שם מספר דקות בלבד, ולא ראיתי אותו שוב בחיי, אך המראה שלו מתגלגל לו במורד הרחוב, מנופף בידיו, מחייך כמשוגע וזועק בשמחה:"איך עוצרים את הדבר הזה?!", מיד ידעתי שחיי לא יהיו שלמים בלי כסא שכזה, ומיד כאשר הגיע האמבולנס לגרד את האיש המתגלגל מהקיר בקצה הרחוב רצתי לאבא שלי ואמרתי לו שאני רוצה כסא גלגלים משלי. "אנחנו עניים מדי בשביל כסא גלגלים, שלמה, עכשיו קח את הכסף הזה ולך תקנה לאמא שלך שלא בישלה מאז שהומצא תהליך זיקוק האלכוהול קמח." הוא אמר לי, אך אני אמרתי, משתומם "לא בדיוק התקנו בריכה בחצר האחורית?" לאבי לא היה הרבה לומר על כך, אז הוא פשוט החליט לנטוש את הבית. אני מודה שלא ציפיתי את זה. טושיי, אבא.
בזמן שנשלחתי לעבוד בקצביה כדי לעזור לשלם על התמכרותיה של אימי לקוקאין, קפה, פוקר באינטרנט, מרשמלו וארנבונים משוקולד, המשכתי לחלום על היום בו אוכל לקנות כסא גלגלים משל עצמי, הייתי חוסך פרוטות מהמשכורות שקיבלתי, ומהכסף שגנבתי מהקופה כל פעם שהיו פורצים ערבים לחנות ויורים במר גרשון הקצב, אבל אחרי יותר מחמש שנים, בהם מר גרשון יצא ונכנס לבתי חולים אלף שישים ושמונה פעמים, חסכתי רק עשרים שקלים, ידעתי שלא אצליח לחסוך מספיק כסף ולממן את התמכרותה של אימי לתמונות סטילס אם אמשיך לעבוד ב"קצביה היהודית הכשרה למהדרין" של מר גרשון ברחוב הנביאים 39, עזה, לכן החלטתי ללכת לאוניברסיטה, להשיג חינוך ועבודה אמיתית ואז להגשים את חלומי ולקנות כסא גלגלים משל עצמי.
להפתעתי הרבה, האוניברסיטאות לא קפצו על ההזדמנות לקבל לקרבם נער בן 16 ללא השכלה או כסף לשלם שכר לימוד, ולכן נאלצתי לשוב לעבוד בעבודות במשכורות נמוכות במגוון חנויות יהודיות בעיר התחתית בעזה, עד שיום אחד, כאשר חזרתי הביתה אימי אמרה שיש לנו מכתב, "שמתי לב שהמכתב הוא אכן מכתב ולא דבר מה אחר באשר ניסיתי להשתמש בו לחתוך ורידים, אך ללא הואיל." אמרה לי, מאחר ואני בן המשפחה היחיד שיכול לקרוא מאז שאחי הבחור, תומאס עם-הפטמה-השלישית שמואלוביץ', עזב את הבית, נטלתי את המכתב ופתחתי אותו בידיים רועדות, זה היה בשלב זה שהתחלתי לחשוד שאני סובל ממחסור באשלגן, ועל כן הנחתי את המכתב ואכלתי בננה. לאחר שהרעידות שכחו נטלתי שוב את המכתב, פתחתי אותו וקראתי מתוכנו לאימי, שבזמן אכילת הבננה פיתחה התמכרות קשה לבורקס תרד.
"הדוד שלכם מת", קראתי.
"זה לא היה מכתב ארוך במיוחד.", חשבתי, אימי הנהנה בהסכמה, אם כי ייתכן כי זו הייתה תופעת לוואי להתמכרות ההנהונים שלה, בחרתי לבדוק ממי נשלח המכתב, ובדיקה חטופה העלתה כי מוען המכתב הוא העו"ד אפריים כורכום. "שם מוזר" חשבתי לעצמי, ואימי הנהנה בהסכמה. החלטתי לברר עוד מידע על העו"ד הזה, ולכן הרמתי את הטלפון, ומיד ענה לי קול של אישה שאמר "משרדו של העו"ד אפריים כורכום, מר שמואלוביץ', הוא מצפה לשיחה שלך, מיד אעביר אותך אליו." הייתי שמח לשמוע שאני אברר על העו"ד, אם כי הייתי גם מאוכזב קמעה, מאחר והרמתי את הטלפון על מנת להזמין פיצת פפרוני, אליהן אימי התמכרה בזמן הרמת הטלפון.
"מר שמואלוביץ', שמי העו"ד אפריים כורכום, ואני רואה חשבון." הוא אמר, "שלום" עניתי לו, "שלחתי את המכתב כדי ליידע אותך שדודך, שמואל הנכה תבורי, נפטר וכי הוא מוריש לך ולאימך ארבעים ושניים דולרים, תמונה ישנה שלו עם ויל סמית', ללא מסגרת, וכסא גלגלים." הוא אמר, ומיד החלה שמחה להציף את גופי "התמונה של ויל סמית' חתומה?" שאלתי בהתלהבות "לא." הוא ענה לי. "אה, טוב, אני מניח שגם את כסא הגלגלים אשמח לקבל, היכן אני יכול לאסוף את תכני הירושה?" שאלתי "משרדי נמצא ברחוב הנביאים 37, עזה" הוא אמר לי "תבוא מהר.".
רצתי במהירות למשרדו של העו"ד, בעיקר בגלל שזה היה בדיוק בתקופת מבצע עופרת יוצקה, אך גם בגלל הרצון שלי לראות את כסא הגלגלים של דודי, וכאשר הגעתי למשרד וראיתי את כסא הגלגלים התאכזבתי קשות. כסא הגלגלים היה מכוער, ולבן עם חור מגעיל באמצע, כאשר ישבתי עליו הרגשתי לא בנוח, והחלקתי לתוך החור, כעסתי על חורבן חלומי ויצאתי בכעס, אך בעודי הולך לביתי, הבנתי כי החלום היה רק משאלת ילדות טיפשית וכי אין לי באמת שימוש בכסא גלגלים. הבנתי כי כסאות גלגלים אינם דבר אמיתי, אלא רק מטאפורות לעולם היפוטתי ואוטופי שנועדו לעודד אמונה ותקווה באלו הפשוטים יותר מבין המין האנושי, וכי המציאות שונה, השלמתי עם האמת וויתרתי על חלום הילדות הטיפשי, וכבר לא רציתי כסא גלגלים.
בדיוק אז פגעה בי המכונית.
מחוץ לגופי עבר הזמן, אך אני חלמתי, ובחלומי ראיתי את עצמי מתעופף בחופשיות בין מרחבי הזמן והקיום, בכל רחבי החלל, בין גלקסיות קסומות וחורים שחורים, ראיתי סופרנובות בהתרחשותם, חזיתי בהווצרות ובדאיכתם של כוכבים, קיפצתי בין פלנטות, דילגתי בין שמשות, הייתי עד להיווצרות כדור הארץ והתהוות החיים בו, ראיתי את נזר הבריאה במלוא תפארתו, והרגשתי אחד עם היקום והחלל.
בדיוק אז פגע בי אוטובוס הקסמים.
לפתע התעוררתי בבית חולים מאולתר, ומולי עמד רופא בחלוק לבן, שמיד אמר "לצערי, לעולם לא תוכל ללכת שוב.", אחות הביאה לי כסא גלגלים חדש ויפה בצבע אדום "זה שמוליק, הבעלים הקודמים שלו נטשו אותו ברחובות, הוא כמעט גווע ברעב עד שפעילינו הצילו אותו, הלא תאמץ אותו לחיקך?" שאלה אותי, ריחמתי על כסא הגלגלים המסכן והסכמתי לאמצו. ושנינו יצאנו ישבן במושב מבית החולים אל העולם הגדול.
חזרתי לביתי, ושם מצאתי את אימי מנסה לאכול את המזגן, הורדתי אותה מהמזגן וסיפרתי לה שאני חי וכי כעת אני נכה, "עזבני, כל שאני רוצה זה להמשיך ללקק את המזגן." היא אמרה לי, כעסתי עליה וזעקתי "הקשיבי לי עכשיו, ברוריה מתמכרת-כרונית שמואלוביץ', שנים את ניצלת אותי ואת שאר ילדיך שלא נראה כי יש להם השפעה כלשהי על השתלשלות האירועים, בעוד את הולכת ומתמכרת לכל דבר שזז...", "ולמזגנים." היא הוסיפה "ולמזגנים." הסכמתי "וכעת הגיע העת בה עליך להפסיק להתמכר לכל דבר שזז. ולמזגנים. ולחיות חיים נורמליים, וכי אם תבחרי שלא לעשות כן, אני אעזוב." אמרתי. היא הישירה מבטה אל עיני ואמרה בקול בוטח "לךְ לךָ.", תופעת לוואי להתמכרותה לכתבי קודש, אני בטוח, אך עשיתי כדבריה והלכתי לטייל ברחבי העולם.
ראשית התחלתי בסין, ארבעה חודשים טיילתי ברחבי המדינה והתגלגלתי לי לאורך כל חומת סין, מיד אחר כך הלכתי להודו, שם ביליתי יומיים, ראיתי פסלים של בודהה וטעמתי מאכלים מהמטבח ההודי המפורסם, אחר כך פניתי לפקיסטן, שם הקעתי ושלשלתי במשך חודשיים בגלל האוכל ההודי שאכלתי לפני, ואחר כך טיילתי ברוסיה, שם נקלעתי לקרב מוזר בסטאלינגראד, בו כאשר ניסיתי להתגלגל אחורה התחילו לירות עלי, ומשם לשאר אירופה, ביקרתי בנורווגיה וגרמניה, פולין ואיטליה, יוגסלביה ויוון, טורקיה וקפריסין, ספרד ופורטוגל, ולבסוף הגעתי לצרפת.
מאיפה השגתי את הכסף לממן את הטיול הזה אינני יודע, ומאוד ייתכן כי יש עדר של סינים, הודים, פקיסטינים, רוסים וספרדים כועסים שרודפים אחרי עם קלשונות ולפידים, מה שבסך הכל אומר שאינני יכול לעצור. המשכתי בטיולי באירופה, והייתי בשוויץ כאשר החלטתי ללכת לטייל בטבע. טיילתי לי באחו ירוק ויפיפה, חשתי את נשמת הרי האלפים ואת כוח הטבע זורם דרך גופי, סופסוף הבנתי על מה חפרה הנזירה הנאצית הזאתי עם השירים שלה, עצמתי את עיני ושאפתי את אוויר ההרים הצלול והטהור.
בדיוק אז פגעה בי הרכבת.
בשלב זה הרגשתי כי המצב כבר מגוחך לחלוטין, במיוחד מאחר ולא הייתי כלל על פסי רכבת, אבל בחרתי לבחור בדרך הזן וקיבלתי את המצב, מי שלא קיבל את המצב היה רוכב האופניים הנודניק שהרכבת פגעה בו כחמש דקות אחרי שפגעה בי, הוא המשיך להתבכיין ולבכות עד שהרכבת סופסוף עצרה, "היום הוא יום מותי." הוא אמר לי "לא שאלתי." עניתי לו, "אתה חייב להמשיך את משימתי, עליך להתחרות במקומי בטור דה פראנס ולנצח!" הוא אמר, "אינני הולך לעשות זאת." אמרתי לו, "נקום את מותי!" הוא זעק ומת, "זין." אמרתי.
אחרי שעובדי הרכבת התנצלו והחזירו לי את כסא הגלגלים שלי התגלגלתי לי ברחבי המדינה המוזרה שבה הייתי, ועליתי לי לראש גבעה, ולפני נגלה עמק רחב ויפיפיה , מיד חשתי תחושות שמחה שלוות ואהבה לטבע ולכל יצור חי שבו, ומצפייה לכלי הרכב האקראי שיפגע בי, קפצתי מחוץ לכביש, ואכן, מיד הגיעה שיירת אופניים ארוכה שנסעה במהירות ועמדה לדרוס אותי, לפתע נזכרתי במילותיו של רוכב האופניים הנודניק: "אני הוא אריה הים", רגע, זה לא זה... אההה... "שלום חבר"? לא... "הגם אתה ברוטוס"? כן, "הגם אתה ברוטוס?" הוא אמר, והזכרון גרם לי להבין כי עלי לנצח בטור דה פראנס, לכן חזרתי לכסא הגלגלים שלי וגלגלתי את עצמי במורד הגבעה, נחוש להביא ניצחון לי ולרוכב האופניים המת ששמו, אותו ביררתי אחר כך, היה לאנס חד-אשך ארמסטרונג.
אימצתי את שרירי ידיי ופני, ולמרות התימרונים האיוורודינמיים שלי, כגון עשיית פרצוף דג, או זעיקת "אני הוא אריה הים" אל המרחבים, לא צברתי מספיק מהירות כדי לעקוף את הרוכבים האחרים, אכן, צברתי מספיק מהירות על מנת להתקרב לשיירת האופניים, אך לא הצלחתי לעקוף אותה, למרות מאמצי הרבים והמדרונות שהיו לטובתי, נשארתי צמוד לזנב השיירה. תקוותיי נמוגו לאיטן, והייתי בטוח כי סיכויי לנצח בטור דה פראנס נאפסו, אך לפתע הגיח מאחורי עדר של סינים, הודים, פקיסטינים, רוסים, ספרדים ושלל אירופאים אחרים עם קלשונות ולפידים שהתחילו רודפים אחרי וצועקים "תנו לנו את הכסף!", "העם דורש צדק חברתי!" ו"תחזירו את נולד לרקוד!", רוכבי האופניים נבהלו מאש הלפידים, כפי שחיות בר כמוהם נוהגות לעשות, וברחו אל שולי הכביש והיערות, ואני התגלגלתי לי לנצחון, עם מחבט טניס, משום מה.
אני מודע לכך שזה אינו סיפור מעוניין במיוחד, ובהחלט לא אחד עם עלילה מושקעת או הגיונית במיוחד, ולכך שאתם בוודאי שואלים את עצמכם מדוע אני מספר לכם את הסיפור הזה, או למה אני מחייב אתכם 114.99$ על כל דקת קריאה (כן, זה צויין בתחילת הערך, החשבון ישלח לתיבת הדואר שלכם בהקדם), הסיבה היא שמיד אחרי קו הסיום הייתה עליה בכביש, ואני הגעתי לעצירה, דבר אשר הוביל לכך שעדר הנושים תפס אותי, ולאחר שהתברר לי שאין פרס כספי לנצחון בטור דה פראנס, מה שמעלה את השאלה מי הפאג שבכלל ישתתף בזה מלכתחילה, נאלצתי למצוא דרך לשלם לנושים הללו, במיוחד אחרי שאימי נתמכרה לקיום יחסי מין עם הנושים של בניה.
זהו הסיפור שלי, ואני בטוח שאחרי שקראתם אותו לפחות פעם אחת אתם מרגישים יותר שמחים בחלקכם, מקבלים אל חיקכם את מתנות היקום הנדיבות, מכירים ברוב מזלכם ומרגישים בהרמוניה עם שארית הבריאה.
תזהרו, מטוס!