איןמסע:היער של עמי ותמי
.jpeg)
יומן איןמסע: היער של עמי ותמי
ליד יער רמות התגוררו חוטב עצים עני ואשתו, ושני ילדיו; שמו של הילד היה ביבי ושרה של הילדה. היה להם מעט מאוד לאכול או ללגום, ופעם אחת, כשהיה משבר גדול בארץ, האיש אפילו לא יכול היה להשיג את הלחם היומי. כששכב לילה אחד במיטה וחשב על כך, הסתובב, נאנח בכבדות, וזרק לאשתו: "מה יהיה עלינו? אנחנו אפילו לא יכולים להאכיל את הילדים שלנו; לא נשאר לנו כלום".
"אני אגיד לך מה, בעל," ענתה האישה; "ניקח את הילדים מוקדם בבוקר לרומא, שם הממשל הוא המסריח ביותר; נזמין להם מלון, וניתן לכל אחד מהם 30 חדרים, ואז נלך לעבודתנו ונעזוב אותם לבד; הם לעולם לא ימצאו שוב את הדרך הביתה, ואנחנו ניפטר מהם".
"לא, אשה," אמר האיש, "אני לא יכול לעשות את זה; אינני מוצא בלבי לקחת את ילדיי לרומא ולהשאיר אותם שם לבדם; מארגני המחאה יבואו בקרוב ויטרפו אותם." - "הו אתה טיפש," אמרה היא, "אז כולנו נרעב ארבעתנו; מוטב שתכין את ארונות הקבורה", והיא לא נתנה לו שקט עד שהוא הסכים. "אבל אני באמת מרחם על הילדים המסכנים," אמר האיש. שני הילדים לא הצליחו לישון בגלל הרעב, ושמעו מה אמרה אמם החורגת לאביהם.
שרה בכתה מרה, ואמרה לביבי, "הכל נגמר בשבילנו".
"היי שקטה, שרה," אמר ביבי, "ואל תדאגי; אני אארגן משהו". וכשההורים הלכו לישון הוא קם, לבש את מעילו הקטן, פתח את הדלת האחורית וחמק החוצה. הירח זרח בבהירות, ואבני החצץ הלבנות שהיו מונחות מול הבית נצצו כמו מטבעות כסף. ביבי התכופף ומילא את הכיס הקטן של מעילו מלא ככל שיחזיק. ואז הוא חזר שוב, ואמר לשרה, "טייק איט איזי, אחותנו היקרה, ולכי לישון בשקט; אלוהים לא ינטוש אותנו", והשכיב את עצמו שוב במיטתו. כשהלילה נגמר, ולפני שהשמש עלתה, באה האישה והעירה את שני הילדים ואמרה: "קומו, עצמות עצלות שכמותכם; אנחנו נכנסים ליער כדי לחטוב עצים". ואז היא נתנה לכל אחד מהם חתיכת לחם, ואמרה, "זה לארוחת ערב, ואסור לכם לאכול את זה לפני כן, כי לא תקבלו יותר." שרה נשאה את הלחם מתחת לסינר שלה, שכן לביבי היו כיסים מלאים באבני חצץ. אחר כך הם יצאו כולם יחד בדרכם לרומא. לאחר הליכה קצרה ביבי עמד בשקט והביט בחזרה לכיוון הבית, ואת זה הוא עשה שוב ושוב, עד שאביו אמר לו, "ביבי, על מה אתה מסתכל? תיזהר לא לשכוח את הרגליים שלך."
"הו אבא," אמר ביבי, "אני מביט על החתלתול הלבן הקטן שלי, שיושב על הגג כדי להיפרד ממני." - "אתה טיפש צעיר," אמרה האישה, "זה לא החתלתול שלך, אלא אור השמש המשתקף על דוד השמש." כמובן שביבי לא הביט בחתלתול שלו, אלא עצר מדי פעם על מנת לשלוף אבן חצץ מכיסו ולהפיל אותה על השביל. כשהגיעו לאמצע היער אמר האב לילדים לאסוף עצים כדי לעשות מדורה שתשמור על חום גופם; וביבי ושרה אספו מספיק ענפים לשם הדלקת מדורה קטנה והיא נדלקה, וכשהלהבה בערה די גבוה אמרה האישה, "עכשיו תשכבו ליד האש ותנוחו בעצמכם, אתם הילדים, ואנחנו נלך ונחטוב עצים; וכשנהיה מוכנים אנחנו נבוא לקחת אתכם".
אז ישבו ביבי ושרה ליד האש, ובצהריים אכלו כל אחד את חתיכות הלחם שלו.ה. הם חשבו שאביהם נמצא כל אותו הזמן ברומא, כי נדמה היה להם שהם שומעים את מהלומות הגרזן: אבל באמת זה היה רק ענף יבש תלוי על עץ קמור שהרוח נשבה עליו הלוך ושוב. אז אחרי שהם נשארו שם הרבה זמן העפעפיים שלהם נסגרו בעייפות, והם נרדמו מהר.
כשהתעוררו סוף סוף היה לילה, ושרה התחילה לבכות, ואמרה, "איך אי פעם נצא מהרומא הזאת?" אבל ביבי ניחם אותה ואמר, "חכי עוד קצת, עד שהירח יעלה, ואז נוכל למצוא בקלות את הדרך הביתה." וכשהירח המלא עלה לקח ביבי את אחותו הקטנה בידו, והלך בדרך שבה אבני החצץ זרחו כמו כוכבים, והראו להם את הדרך. הם הלכו כל הלילה, ובעלות היום הם הגיעו לבית אביהם. הם דפקו בדלת, וכשהאישה פתחה אותה וראתה שאלו ביבי ושרה היא אמרה, "אתם ילדים שובבים, למה ישנתם כל כך הרבה זמן ביער? חשבנו שלעולם לא תחזרו הביתה שוב!" אבל האב שמח, כי הוא התבאס להשאיר את שניהם ברומא לבדם.
זמן לא רב לאחר מכן שוב היה משבר גדול במחלף איילון, והילדים שמעו את אמם אומרת בלילה במיטה לאביהם, "הכל גמור; יש לנו רק חצי כיכר, ואחרי זה פיניטו לה טרגדיה. חייבים לגמור על הילדים; ניקח אותם הפעם רחוק יותר לתוך אירופה, כדי שלא יוכלו למצוא את הדרך חזרה שוב; אין דרך אחרת לשרוד". האיש חש בעצב בליבו, והוא חשב, "עדיף שאחלוק את הפרוסה האחרונה עם ילדיי." אבל האישה לא הקשיבה לשום דבר שהוא אמר, אלא רק גערה בו והשפילה אותו שוב ושוב. וכמו שכתב מאיר אריאל, מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל מזה.
אבל הילדים לא ישנו, ושמעו את כל הדיבורים. כשההורים הלכו לישון ביבי קם כדי לצאת וללקט עוד אבני חצץ, כפי שעשה קודם, אבל האישה נעלה את הדלת, וביבי לא יכול היה לצאת; אבל הוא ניחם את אחותו הקטנה ואמר, "אל תבכי, שרה, ותלכי לישון בשקט, ואלוהים יעזור לנו." מוקדם בבוקר למחרת הגיעה האישה ומשכה את הילדים מהמיטה. היא נתנה לכל אחד מהם חתיכה קטנה של לחם, פחות מבפעם הקודמת; ובדרך אל ברלין פירק ביבי את הלחם בכיסו, ולעתים קרובות עצר לזרוק פירור על האדמה. "ביבי, בשביל מה אתה עוצר מאחור ובוהה?" אמר האב.
"אני מסתכל על היונה הקטנה שלי שיושבת על הגג, כדי להיפרד ממני," ענה ביבי. "אתה טיפש," אמרה האישה, "זו לא יונה, אלא שמש הבוקר הזורחת על דודי השמש." ביבי המשיך כמקודם, ופיזר פירורי לחם לכל אורך הדרך. האישה הובילה את הילדים הרחק אל תוך ברלין, שם הם עדיין לא ביקרו מעולם. ושוב נעשתה אש גדולה, והאם אמרה, "שבו שם בשקט, אתם ילדים, וכשאתם עייפים אתם יכולים ללכת לישון; אנחנו נכנסים ליער השחור כדי לחטוב עצים, ובערב, כשנהיה מוכנים לחזור הביתה, נבוא להביא אתכם".
כשהגיעה השעה 12:00 בצהריים, חלקה שרה את הלחם שלה עם ביבי, שהשליך את הלחם שלו לאורך הדרך. אחר כך הם הלכו לישון והערב עבר, ואף אחד לא בא לקחת את הילדים המסכנים. כשהתעוררו היה לילה חשוך, וביבי ניחם את אחותו הקטנה ואמר, "חכי קצת, שרה, עד שהירח יעלה, ואז נוכל לראות את הדרך הביתה בעזרת פירורי הלחם שפיזרתי לאורכה."
אז כשהירח עלה הם קמו, אבל הם לא מצאו פירורי לחם, כי מפגיני המחאה שהיו בברלין וגם ברומא באו ולקחו אותם. ביבי חשב שהם עשויים למצוא את הדרך בכל זאת, אבל הם לא יכלו. הם המשיכו כל אותו הלילה, ולמחרת מהבוקר עד הערב, אבל הם לא הצליחו למצוא את הדרך החוצה מברלין, והם היו רעבים מאוד, כי לא היה להם מה לאכול מלבד דובשניות הלבקוכן המעטות שהם יכלו לאסוף. וכשהם היו כל כך עייפים שהם כבר לא יכלו לגרור את עצמם, הם שכבו מתחת לעץ ונרדמו.
זה היה כבר הבוקר השלישי מאז שעזבו את בית אביהם. הם ניסו לחזור לבית ללא הפסקה, אבל במקום זה הם רק מצאו את עצמם עמוק יותר בתוך ברלין, ואם לא הייתה מגיעה עזרה במהרה הם היו מתים מרעב.
אחרי שעת הבראנץ' הם ראו ציפור לבנה כשלג יושבת על ענף, ושרה במתיקות כה רבה עד שעצרו להקשיב. כשסיימה פרשה הציפור את כנפיה ועפה לפניהם, והם הלכו אחריה עד שהגיעו לבית קטן, והציפור התיישבה על הגג, וכשהתקרבו ראו שהבית בנוי מבאגטים, ומקורה בעוגות קרם שניט; והחלון היה של סוכר שקוף. "אנחנו נאכל חלק מזה," אמר ביבי, "ונכין ארוחה משובחת. אני אוכל חתיכה מהגג, שרה, ואת תוכלי לקבל קצת מהחלון - זה יהיה לך ממש מתוק." אז ביבי הושיט את ידו ושבר קצת את הגג, רק כדי לראות איך הטעם שלו, ושרה עמדה ליד החלון וכרסמה בו. ואז הם שמעו קול דק קורא מבפנים,
|
מי זה שם, גרביל או עכבר?
מי זה חושב שביתי הוא מיני בר? |
|
והילדים ענו,
|
|
לא ממש בטוח,
בטח רק הרוח. |
|
והם המשיכו לאכול, מבלי להפריע לעצמם יותר מדי. ביבי, שגילה שהגג טעים מאוד, הוריד חתיכה גדולה ממנו, ושרה שלפה שימשה עגולה וגדולה, השעינה אותה על האדמה והתחילה לזלול.
ואז נפתחה הדלת, ויצאה אישה מבוגרת, נשענת על קביים. ביבי ושרה הרגישו מפוחדים מאוד, ושמטו כל מה שהיה בידיהם. הזקנה, לעומת זאת, הנהנה בראשה, ואמרה, "אה, ילדיי היקרים, מה אתם עושים כאן בחוץ? אתם חייבים להיכנס הביתה ולהישאר איתי, וכל הבעיות שלכם ייפתרו." ואז היא לקחה כל אחד מהם ביד, והובילה אותם לתוך ביתה הקטן. ושם הם מצאו ארוחה טובה ערוכה על השולחן, של כוסות חלב ופנקייקים עם אבקת סוכר, תפוחים ואגוזים. אחר כך היא הראתה להם שתי מיטות לבנות קטנות, וביבי ושרה הניחו את עצמם עליהן, וחשבו שהם בגן עדן.
הזקנה, על אף שהתנהגותה הייתה כה חביבה, הייתה מכשפה מרושעת, שישבה בהמתנה לילדים, ובנתה את הבית הקטן בכוונה כדי לפתות אותם. ברגע שהם נכנסו לתוך הבית היא נהגה להרוג אותם, לבשל אותם ולאכול אותם, והיה זה יום חג בשבילה. עיניה של המכשפה היו אדומות, והיא לא יכלה לראות למרחוק, אבל היתה לה צחנה חריפה, כמו של החיות, והיא ידעה היטב מתי היו ילדים בקירבת מקום; כשידעה שביבי ושרה באים, היא צחקה צחוק קנטרני, ואמרה לעצמה בניצחון, "הם שלי, והם לא יברחו ממני לעולם!"
מוקדם בבוקר, לפני שהילדים היו ערים, היא קמה להביט בהם, וכשהם שכבו ישנים בשלווה עם לחיים ורודות עגולות, היא אמרה לעצמה, "איזו סעודה יפה תהיה לי!" ואז היא תפסה את ביבי בידה המקומטת, הובילה אותו אל תוך אורווה קטנה, וכלאה אותו מאחורי סורגים; וכמה שהוא לא צעק וקרא לעזרה, אף אחד לא שמע. ואז היא חזרה לשרה וטלטלה אותה, וצעקה לעברה, "קומי, עצמות עצלות; הביאי מים, ובשלי משהו נחמד לאחיך; הוא נמצא בחוץ באורווה, וחייבים לפטם אותו. וכשהוא יהיה מספיק שמן אני אוכל אותו". שרה החלה לבכות מרה, אבל זה לא הועיל, היא נאלצה לעשות את מה שהמכשפה המרושעת ציוותה עליה. וכך, ביבי המתין והמתין עד לסיום הכנתו של מרק הראמן העשיר שלו, בעוד ששרה לא קיבלה דבר מלבד קליפות של מולים שהיא מצצה מהן שאריות של שומן וחמאה.
בכל בוקר ביקרה הזקנה באורווה הקטנה וצעקה, "ביבי, הוצא החוצה את אצבעך, כדי שאוכל לדעת אם בקרוב תהיה שמן מספיק." ביבי, לעומת זאת, נהג לשלוף החוצה עצם קטנה, והזקנה, שהיו לה עיניים חלשות, ולא יכלה לראות מה זה היה, הניחה שזו היתה אצבעו של ביבי, ותהתה מאוד מדוע הוא אינו משמין.
כשחלפו ארבעה שבועות ונראה היה שביבי נשאר רזה כל כך, היא איבדה את סבלנותה ולא יכלה לחכות עוד. "עכשיו, שרה," צעקה היא אל הילדה הקטנה; "מהרי נא ושאבי מים; שמן או רזה, חכם או דיסלקטי, מחר אהרוג ואבשל את אחיך האנורקטי." אוי כמה מצער עבור האחות הקטנה והמסכנה ללכת ולשאוב את המים, ואיך הדמעות זרמו על לחייה! "אלוהים יקר, בבקשה עזור לנו!" צעקה היא; "אם היינו נטרפים על ידי חיות בר ביער לפחות היינו יכולים למות יחד".
"חיסכי ממני את הקינות שלך," אמרה הזקנה; "הן אינן מועילות". מוקדם בבוקר למחרת היה על שרה לקום, להכין את האש ולמלא את הקומקום. "דבר ראשון, נתחיל במלאכת האפייה," אמרה הזקנה; "כבר חיממתי את התנור ולשתי את הבצק". היא דחפה את שרה המסכנה לעבר התנור, שממנו כבר נצצו הלהבות.
"זיחלי פנימה," אמרה המכשפה, "ותבדקי אם הוא חם כמו שצריך, כדי שהלחם יהיה אפוי." וכששרה נכנסה, היא התכוונה לסגור עליה את הדלת ולתת לה להיצלות, ואז היא הייתה אוכלת אותה. אבל שרה קלטה את כוונתה, ואמרה, "אני לא יודעת איך לעשות את זה: איך אוכל להיכנס?"
"אווזה טיפשה," אמרה הזקנה, "הפתח גדול מספיק, את רואה? אני יכולה להיכנס בעצמי!" והיא התכופפה והכניסה את ראשה ללוע התנור. ואז שרה נתנה לה דחיפה, כך שהיא נדחקה עמוק יותר, והיא סגרה עליה את דלת הברזל, וסגרה את הבריח. אוי כמה נוראות היו היללות! אבל שרה ברחה, והשאירה את המכשפה המרושעת להישרף באומללות.
שרה ניגשה היישר אל ביבי, פתחה את דלת האורווה וצעקה, "ביבי, אנחנו חופשיים! המכשפה הזקנה מתה!" ואז ביבי עף החוצה כמו ציפור מהכלוב שלה ברגע שהדלת נפתחה. כמה שמחו שניהם! איך הם נפלו אחת על צווארו של השני! ורקדו, ונישקו זה.ו את זו.ה! וכיוון שלא היה להם יותר ממה לחשוש הם סרקו את כל בית המכשפה הזקנה, ובכל פינה עמדו שידות של פנינים ואבנים יקרות. "זה משהו יותר טוב מאבני חצץ," אמר ביבי, בעודו ממלא את כיסיו, ושרה, שחשבה לעצמה שגם היא רוצה לסחוב איתה משהו הביתה, מילאה את הסינר שלה מכל טוב. "עכשיו, אנחנו עפים מכאן!" אמר ביבי, "אם רק נוכל לצאת מברלין ולשוב לארצנו הנהדרת." לאחר טרק של מספר שעות הם הגיעו למקווה מים ענקי. "לעולם לא נוכל לעבור את זה", אמר ביבי, "אני לא רואה שום סלעים במים ושום גשר".
"וגם אין סירה," אמרה שרה; "אבל הנה מגיעה ברווזה לבנה; אני אבקש ממנה לעזור לנו". אז היא צעקה,
|
|
ברווזה, ברווזה,
אנו ביבי ושרה, חייבים אנו עזרה, רק לשוב בחזרה. |
|
והברווזה ניגשה אליהם ברצון רב, וביבי עלה עליה ואמר לאחותו לבוא גם היא. "לא," ענתה שרה, "יהיה זה קשה מדי לברווזה; אנו יכולים לשוט בנפרד, אחד אחרי השניה". וכך זה התבצע, ולאחר מכן הם המשיכו במסעם בלב שמח, עד שהגיעו ליער השחור, והדרך נעשתה יותר ויותר מוכרת, עד שלבסוף ראו מרחוק את בית אביהם. ואז הם רצו ורצו עד שהתקרבו אליו, מיהרו פנימה בדלת ונפלו על צווארו של אביהם. לָאיש לא היתה שעה שקטה מאז שהשאיר את ילדיו ביער; אבל אישתו כבר מתה מאז. וכששרה פתחה את הסינר שלה, הפנינים והאבנים היקרות התפזרו בכל החדר, וביבי שלף חופן אחר חופן מכיסו. ואז כל הדאגות שלהם באו אל קיצן, והם חיו יחד בשמחה גדולה. גם סיפורי בא לו אל קיצו, מסתובב שם קיציס שובב, מי שיתפוס אותו יקבל ג'וב במשרד הבטן-גב.
1.7/10 כוכבים - לא מומלץ בכלל.