בגד כפת
בֶּגֶד כֶּפֶת (ידוע בציבור הרחב כ-"חליפת משוגעים" או "חליפת קשירה") הוא פריט לבוש המשמש לקשירת מטופלים פסיכיאטריים המסוכנים לעצמם או לסובבים אותם בבתי חולים.
היסטוריה
עד המאה ה-16, לא היה פתרון לחולים פסיכיאטרים כאוטיים, והם עשו בסובביהם כרצונם. בשל כך, רבו מקרי האסונות, הרצח והפגיעה העצמית ובזולת ברחבי אירופה, ולא היה כל מזור לחולים. רק במאה ה-16, הומצאה שיטה לצמצם את הפגיעה בזולת, בה נהוג היה לגבס את צווארם וגפיהם של החולים הפסיכיאטריים על מנת למנוע מהם יכולת לזוז. המצאה זו כונתה "גֶּבֶס כֶּפֶת". המצאה זו הסבה סבל עצום לחולים באותם ימים ואף גרמה למוות של חלקם, ועל כן הוחלט לנסות ולמצוא פתרון אחר.
בגד הכפת הראשון הומצא ב-1785, בבית החולים הפסיכיאטרי "Sickness and Sorrow" (בתרגום חופשי לעברית: "חולי וצער") במחוז אסקס שבאנגליה. מרבית חולי אותה התקופה נהגו לקבל טיפול אינטנסיבי בבית החולים, שמטרתו המוצהרת היה להשיבם לחברה, ואילו מטרתו הסמויה הייתה להטיל בהם מומים לצרכי ניסוי בבני אדם. הצורך בבגד כפת התעורר לאחר שמספר חולים פסיכיאטריים נהגו באלימות פסיכוטית כלפי חבריהם למחלקה וכלפי עצמם.
עד להמצאת האגרוף לשיניים, נפגמה יעילותו של בגד הכפת משמעותית, משום שהמטופלים הפסיכיאטרים הכפותים מצאו דרך אחרת לכלות את זעמם בגופם ובחבריהם, וזאת באמצעות קניבליזם. לאחר מספר מקרים של קניבליזם חולני כתוצאה מפסיכוזה חשוכת מרפא, הוחלט לשבור את שיניהם של החולים ולהשליכם פצועים ומדממים בבידוד. ידוע לפחות על 7 מקרים של אכילה עצמית ועל 125 מקרים של אכילת מטופלים אחרים בעודם חיים ובהכרה במחלקות הפסיכיאטריות של אותם ימים.
עם עליית מקרי הקניבליזם והתלונות על נזקי השיניים של החולים הפסיכיאטריים, הוחלט להמציא את מסיכת הראש הידועה בציבור כ"מסיכת חניבעל", אשר משמשת כיום כאמצעי משלים לבגד הכפת. מסיכה זו מונעת מן החולים הפסיכיאטרים להשתמש בפיהם לצורך גרימת נזק בקרב הסובבים אותם.
חלק מבגדי הכפת של המאה ה-18 הכילו אסבסט, בשל העובדה שבגדי הכפת יוצרו במפעלי אסבסט, ולכן גרמו ללובשים אותם ללקות בסוגים קטלניים של סרטן.
"בגדי הכפת החדשים"
על בגד הכפת המודרני, אשר עוצב ופותח במרוצת השנים כך שיהיה יותר הומני ופחות אכזרי, הומצאה מעשיית הילדים והגיל הרך "בגדי הכפת החדשים" (1899), במטרה להפחית את רתיעת הציבור מבגדי הכפת ומלובשיהם. במעשיה, המלך הפסיכוטי הוזה כי לבש את בגדי הכפת, אלא שאז מתברר כי המלך מעולם לא לבש אף בגד כפת שעוצב עבורו - ולמעשה תמיד הסתובב עירום. לאחר שהמלך מגלה כי הסתובב עירום במשך כל הזמן, מצבו של המלך מחריף, והמלכה מורה לאשפזו בבית חולים פסיכיאטרי. "בגדי הכפת החדשים" הינו הספר הראשון בהיסטוריה המודרנית אשר נכתב בשיתוף פעולה עם משפחות תעשייני רוקחות ומומחים בפסיכיאטריה, ומיועד לגיל הרך.
בגדי כפת בעת המודרנית
הטיפול הקונבנציונלי המודרני עושה שימוש בבגדי כפת, אם כי מועט באופן משמעותי לעומת העבר, זאת בשל תלונות רבות של ארגוני זכויות אדם בעשורים האחרונים. נהוג להלביש את החולים הפסיכיאטריים בבגדי כפת רק לעתים רחוקות. בחוזרי מנכ"ל שפורסמו על ידי משרדי הבריאות הישראליים והאמריקאים נכתב מפורשות כי יש לעשות שימוש מידתי בבגדי כפת ויש לשקול חלופות אחרות שגובשו יחד עם ארגוני זכויות אדם, ובהן - מכות חשמל, מעצר ובמידת הצורך, דריכה על הצוואר של החולה בעזרת ברך. על אף הפתרונות החלופיים, כתבות רבות מוכיחות כי מטפלים רבים בוחרים לעשות שימוש בבגדי כפת בניגוד לחוק. [דרוש מקור]
מקור השם
שמה של החליפה, "בגד כפת", הוטבע בעברית לראשונה על ידי אליעזר בן-יהודה. ע"פ הבלשנית מרים וובסטר (1902-1982), "בֶּגֶד כֶּפֶת (כָּ-פַ-ת) - ביגוד המשמש לצורך כפיתה של אדם".
בתרבויות ובדתות השונות
במרוצת השנים השימוש בבגד כפת נשלל ואף אומץ על ידי תרבויות ודתות שונות, למטרות שונות. בגד הכפת נתפש כשנוי במחלוקת, אך יש העושים בו שימוש גם בימינו, ויש שמתנגדים לו.
יהדות
רבנים ופוסקים גדולים ביהדות התנגדו לשימוש בבגדי כפת, אלא אם השימוש נעשה כלפי גויים. חלק מרבני המאה ה-17 מצאו כי גם בימי קדם ובתנ"ך נאסר על שימוש בבגד כפת. בעת המודרנית, ישנה מחלוקת בין רבנים המשתייכים לזרמים שונים באשר לשימוש בבגד כפת. רבנים המשתייכים לזרם הציוני מאמינים כי כשם שהציונות אימצה את השימוש בבגדי הכפת בבתי החולים הפסיכיאטריים שלה, ומאחר ובורא העולם לא התנגד הלכה למעשה בכוחו במרוצת השנים לשימוש במתודה, ניתן לעשות שימוש בבגדי כפת ללא חשש - אך יש לדאוג להכשיר בגדי כפת לקראת חגים מסוימים, כדוגמת פסח, על מנת למנוע הכשלה, וכן יש להימנע משימוש בבגד כפת בשבת ובכיפור. כמו כן, הרבנות הראשית לישראל מכשירה בגדי כפת עבור תעשיות שונות, כאשר הפחות מסווגות שבהן הן בתי החולים הפסיכיאטריים הציבוריים (להן מכשירה הרבנות בגדי כפת בהכשרת הבלמ"ס).
חלק מהרבנים הציוניים טבעו את המונח "בגד כפת קדמה לתורה" וזאת על מנת להזכיר לציבור שלפני המצאת התורה, נאלצה האנושות להמציא את בגדי הכפת, על מנת למנוע מיהודים לפגוע בעצמם ובבני עמם בהתקפים פסיכוטיים.
רבנים המתנגדים לציונות סבורים כי בגד הכפת, כמו הציונות, הומצא על מנת לכלוא את העם היהודי, ועל כן יש להתנער הן מבגד הכפת והן מחזון הציונות עצמה. אותם רבנים אינם מכירים בהכשר של בגדי הכפת ומתייחסים אל בגדי הכפת כאל פריט לבוש טמא. כמו כן, השימוש במונח "בגד כפת קדמה לתורה" מעורר את חמתם של היהודים האנטי-ציוניים מאחר והם מאמינים שמשפט זה, אשר הומצא על ידי הרבנים הציוניים, הונדס כך שיגרום ליהודים ללכת שולל אחר בגדי הכפת, בדומה לדרכים שבהם פיתו יהודים ללכת אל הגטו.
BDSM ונצרות
תנועת ה-BDSM עושה שימוש בבגדי כפת לצרכים מיניים. בגדי כפת נפוצים במסיבות מחתרתיות של תנועת ה-BDSM, וכן בקטגוריות שונות של סרטים למבוגרים.
בנצרות, השימוש בבגדי כפת נעשה לצרכי פריון ורבייה. הטקס הנוצרי הידוע ביותר הינו טקס קידוש הנזירה על ידי הכומר, שבו הנזירה לובשת בגד כפת ומסיכת ראש, ומתבקשת למצוץ את איבר מינו של הכומר על מנת לקבל את מעמדה כנזירה במהלך בליעת זרעו הקדוש. על אף זאת, הנצרות אינה מתייחסת לשימוש בבגדי כפת לצורך כפיתת חולים פסיכיאטריים, וכן לכל שימוש אחר שאינו מיני (לרבות שימוש לצורך עינויים).
לעתים, עושה הנצרות שימוש בבגדי כפת לצורך טמינת נפטרים. הזמר מיכאל ז'קסון, הידוע בכך שסבל מתסמונת האיש הנטוי, נטמן בעודו לבוש בגד כפת, על מנת ליישרו מן ההטיה בה חי שנים רבות.
הנצרות מתייחסת לשימוש של תנועת ה-BDSM בבגדי כפת כ"שימוש טמא" ואף מחרימה את תנועת ה-BDSM, על אף שקיימים קווי דמיון בין השימושים השונים.
"בגד כפת בראש חוצות"
באסלאם, בתרבות היפנית, בצפון קוריאה ובעבר גם ברוסיה הקומוניסטית, נהוג לעשות שימוש בבגדי כפת לצורך הוצאה להורג של אדם, לעתים על ידי עצמו, על ידי הלבשת הקורבן בבגד כפת והוצאתו להורג על ידי תליה. מנהג זה מכונה בעגה העברית כ-"בגד כפת בראש חוצות", בעיקר בשל נפוצותו כאמצעי הענשה פומבי.
בתרבות היפנית נהוג לבצע התאבדות בעזרת בגד כפת, והשימוש בבגד כפת לא נעשה כאמצעי ענישה לרוב, אם כי כאמצעי לענישה עצמית. במדינות קומוניסטיות וכאלו הנשלטות על ידי רודנים, כגון צפון קוריאה ובעבר רוסיה, נהוג לעשות שימוש בבגדי כפת לצורכי תליית אזרחים המתנגדים למשטר. בעוד שבצפון קוריאה המנהג עדיין נמשך, השימוש בשיטה זו לצורך ענישה ברוסיה הופחת משמעותית עם המעבר לענישה מידתית במחנות עבודה בסיביר.
באסלאם
בשל מחסור מהותי בצלם אנוש, גדולי האסלאם אימצו את השיטה לצורך הוצאה להורג של חולים פסיכיאטריים בחוצות העיר. בשונה מבתרבות היפנית, באסלאם נהוג גם לסקול ואף להבעיר את החולה הפסיכיאטרי, למען יראו וייראו. המנהג חוקי במדינות מוסלמיות רבות ובהן אירן ועירק, הן כאמצעי ענישה לאזרחים נורמטיביים ובריאים, והן כאמצעי לדילול אוכלוסיית תשושי הנפש.
מאז המעבר לשימוש בבגדי כפת לצרכי תליה, נצפתה הפחתה משמעותית של כ-340% במקרי ההתנגדות להוצאה להורג של תשושי נפש ומתנגדי משטר, וכן עליה של 4,500% בצייתנות, שמירה על הסדר הציבורי והצנעה של מחלות נפש במרחב הציבורי.
בקטאר מתקיימת אחת לשנה תחרות הוצאה להורג פומבית של לובשי בגדי כפת אשר נבחרים בקפידה ממיטב בתי החולים הפסיכיאטריים, ותחרות זו מוגדרת כ"תחרות ספורטיבית" אליה מגיע קהל רחב משלל מדינות העולם הערבי וכן מנהיגים בכירים. תושבי קטאר רשאים לבחור את המועמדים להוצאה להורג באתר ובאפליקציה ייעודיים, וההוצאה להורג משודרת בערוץ הציבורי של קטאר ומופצת ללא הגבלה גיאוגרפית ברשת האינטרנט, לפי המארחים - "בשביל להגיע גם לקהל המערבי". בשל הפופולריות של התחרות ונפילתן של מדינות מערביות רבות לתרבות המוסלמית, נשקלת אפשרות לקיים את התחרות לראשונה גם בבריטניה - בה הומצא בגד הכפת לראשונה.
לפי האסלאם, ובדומה לזרם הציוני ביהדות, בגד הכפת מוגדר כ"חלאל".
טבעונות
תנועת הטבעונות מתנגדת לשימוש בבגדי כפת העשויים מן החי. בכירי התנועה הטבעונית העולמית צוטטו לא אחת כאשר הם מתבטאים, "אין לערבב בין הענשת בני אנוש לבין הענשת בעלי חיים, וכאשר מייצרים "בגדי כפת" באמצעות פשיטת עורם של אווזים - הרי שמייצרים סבל מיותר למי שאינם ראויים לסבל, שכן הם אינם בני אנוש. שלא יובן לא נכון; איננו מתנגדים לקשירת בני האנוש על ידי בני אנוש אחרים ואנו אף מברכים על כך. עם זאת, אנו מתנגדים לפשיטת עורם של בעלי החיים לצורך הפקת בגדי כפת, ואנו נפעיל את כל האמצעים העומדים לרשותנו למניעת הדבר - לרבות שימוש באלימות מופרזת".
