 סבא רבא רבא שלי, שמואל הנכה שלומוביץ', מאחורה בשמלה. שלום, שמי שלמה הנכה שמואלוביץ', וזהו הסיפור על איך ניצחתי בטור דה פראנס. הכל התחיל בצהרי יום חמישי סגריר בשלהי ינואר 1986, כאשר אישה צעירה ויפה כרעה ללדת את בנה הראשון בבית חולים מאולתר בפתח תקווה והביאה לעולם תינוק בריא ושמח, ובדיוק בחדר ליד אמא שלי השריצה את הילד התשיעי שלה, להוריי נגמרו הרעיונות לשמות בשלב הזה, ולכן הם בחרו לקרוא לי בשם שלמה הנכה שמואלוביץ', כן, שם פרטי - שלמה, שם משפחה - שמואלוביץ' ושם אמצעי - "הנכה". אינני יודע לחלוטין מדוע הוריי החליטו לקרוא לי ככה, אבל הם טוענים שזה שם שעובר כבר שנים במשפחה שלנו, מאז שסבא רבא רבא שלי, שמואל הנכה שלומוביץ', הפך לבן אדם הראשון (והאחרון) לשחק גולף עם כדורי באולינג ומקלות דינמיט.
הוריי לקחו אותי הביתה, שם חלקתי לול עם שתי אחיותיי הבוגרות באותו חדר שישנו בו שאר האחים שלנו, שלושה דודים, סבא וסבתא, הומלסים מתחלפים על בסיס שבועי ובעל המפעל שבו עבד אבי. גדלתי יחד עם אחיי ואחיותיי, והיינו מאושרים, למרות המחסור. היינו משחקים במחבואים, תופסת, כדורגל בקבוקים (שזה למעשה כדורגל רגיל, רק עם בקבוקי זכוכית שבורים במקום כדור), כדורסל בקבוקים (שזה למעשה כדורסל רגיל, רק שבמקום כדור זורקים אחד על השני בקבוקי זכוכית שבורים), לקנות לאמא סמים בזמן שאבא רוצח זונות באמבטיה וקלאס בקבוקים, כמו כל הילדים, אך אני תמיד הרגשתי כמיהה למשהו יותר, ולא ידעתי מה. בהתחלה כשסיפרתי על כך לאחי הבכור, שלמה הלא-נכה שמואלוביץ', הוא אמר שאני בטח הומו, אבל אני ידעתי שזה לא זה, בעיקר בגלל שלא יכולתי להתלבש אופנתית גם כדי להציל את החיים שלי, והמשכתי עם תחושת המחסור הזו בחיי עד שיום אחד הבנתי את משמעותה.
יום אחד, בזמן שכולנו היינו ברחוב וקיבצנו נדבות אחד מהשני ולא הגענו להתקדמות משמעותית, חלף בשכונה אדם בכסא גלגלים, הוא היה שם מספר דקות בלבד, ולא ראיתי אותו שוב בחיי, אך המראה שלו מתגלגל לו במורד הרחוב, מנופף בידיו, מחייך כמשוגע וזועק בשמחה:"איך עוצרים את הדבר הזה?!", מיד ידעתי שחיי לא יהיו שלמים בלי כסא שכזה, ומיד כאשר הגיע האמבולנס לגרד את האיש המתגלגל מהקיר בקצה הרחוב רצתי לאבא שלי ואמרתי לו שאני רוצה כסא גלגלים משלי. "אנחנו עניים מדי בשביל כסא גלגלים, שלמה, עכשיו קח את הכסף הזה ולך תקנה לאמא שלך שלא בישלה מאז שהומצא תהליך זיקוק האלכוהול קמח." הוא אמר לי, אך אני אמרתי, משתומם "לא בדיוק התקנו בריכה בחצר האחורית?" לאבי לא היה הרבה לומר על כך, אז הוא פשוט החליט לנטוש את הבית. אני מודה שלא ציפיתי את זה. טושיי, אבא.
|
